כצפוי, ראש הממשלה בנימין נתניהו נאם נאום חוצב להבות בקונגרס, נאום עשיר בדימויים היסטוריים ורווי בהפניות ספרותיות. אך נאום שופע במילים חריפות, לא מהווה תחליף לאסטרטגיה שתמנע מאיראן להחזיק בנשק גרעיני. היועצת לביטחון לאומי, סוזן רייס, אמרה בכנס איפא"ק, כי: "בדיוק משום שהסוגיה רצינית כל כך אנחנו צריכים לשקול את כל האופציות לפני שנבחר באפשרות הטובה ביותר. מילים חריפות לא ימנעו מאיראן נשק גרעיני".
ממשל אובמה מחזיק בטיעון מבוסס לפיו העסקה המתגבשת תחסום את דרכה של איראן בבואה לפתח את החומר הבקיע הדרוש לפצצה, ותאריך את הזמן שיידרש לאיראן על מנת להעשיר מספיק אורניום לפצצה - משלושה חודשים שידרשו לה נכון להיום, עד ללפחות שנה. בהיעדר עסקה, איראן תחזור לבנות את מצבורי האורניום בעוד הקהילה הבינלאומית תאבד את יכולתה לפקח אחר פעולותיה.
בראש רשימת השאלות שעליהן לא ענה נתניהו בנאומו, ניצבת השאלה כיצד תרחיש בו לא תיחתם עסקה כלל, ישרת את ביטחון ישראל? כפי שציינה רייס: "הנה מה שסביר שיקרה ללא עסקה: איראן תתקין ותפעיל צנטריפוגות מתקדמות, איראן תתדלק את כור הפלוטוניום בעראק, איראן תבנה מחדש את מצבורי האורניום שלה, ובנוסף אנחנו נאבד את הפיקוח חסר התקדים והשקיפות שקיימים היום".
אם אף עסקה שאליה עשויות להגיע ארה"ב וחמש המעצמות לא מקובלת על נתניהו, איך הוא מציע להתמודד עם איום הגרעין האיראני? נתניהו דיבר בנאומו על הצורך להחיל סנקציות נוספות על איראן, עד שזו תחדל מהגישה האגרסיבית שלה באזור, תחדל לממן טרור ותחדל מאיומיה להשמיד את ישראל. אבל המציאות מראה כי שנים של סנקציות קשוחות מאוד לא שכנעו את האיראנים לנטוש את תכנית הגרעין ולא מנעו מהם להתקדם בה, והתקפות הסייבר וההתנקשויות במדענים האיראנים גם הן לא שינו דבר. אם יראה כאילו ארה"ב מתרחקת מחתימת העסקה עם איראן סביר להניח שמשטר הסנקציות הבינלאומי יקרוס וגורמים קיצוניים באיראן שמתנגדים להסכם יצברו כוח, בעוד האיראנים שתומכים בחבירתה של איראן לקהילה הבינלאומית יושתקו.
ספק אם נתניהו באמת מאמין שסנקציות יביאו לקריסת תכנית הגרעין האיראנית, מה שמשאיר אפשרות אחת - שימוש בכוח צבאי. כמובן שלישראל הזכות לשגר מתקפה צבאית כנגד איראן בכל זמן שהיא תחפוץ בכך, אבל יכולתה של ישראל לגרום לנזק משמעותי למתקני הגרעין האיראניים - המפוזרים והמוגנים היטב - מוגבלת. כאשר הדיון נסוב על פעולה צבאית אפקטיבית, משמעות הדבר היא פעולה צבאית אמריקנית.
לא תחליף לאסטרטגיה
מובן לגמרי מדוע מנהיג זר שנואם בפני הקונגרס האמריקני לא ממהר להפציר בוושינגטון בפומבי לפתוח במתקפה צבאית נגד מדינה אחרת, במיוחד אחרי הניסיון המר של הפלישה לעיראק ב-2003 - פלישה שנתניהו תמך בה ודחף לה. עלינו להיזכר בעדות של נתניהו בפני הקונגרס בספטמבר 2002, שישה חודשים לפני שהחלה המתקפה האמריקנית בבגדאד. אז הוא אמר: "השאלה היא לא האם יש להפיל את המשטר בעיראק, אלא מתי יש להפילו; השאלה היא לא האם ברצוננו לראות שינוי משטר בעיראק, השאלה היא איך משיגים זאת".
ייתכן שנתניהו למד מניסיון העבר. הוא יודע שהציבור האמריקני מותש ממלחמות ואין לו כל רצון להרפתקה נוספת במזרח התיכון. בדיוק מסיבה זו הוא קורא למדיניות שתציב את ארה"ב במסלול לפעולה צבאית, בלי להזכיר את המילים המפורשות - "פעולה צבאית".
ראש ממשלת ישראל, שנמצא במערכת בחירות קשה שמסתיימת עוד שבועיים, שולט באומנות המדיניו?ת המעורפלת. הוא השתמש באותה אסטרטגיה במשא ומתן הכושל עם הפלסטינים בשנה האחרונה - הכריז שהוא בעד פתרון שתי המדינות, אך מעולם לא הניח על השולחן הצעה מפורטת לשרטוט הגבולות, או כל הצעה אחרת. גם במקרה הזה הדרישה הגדולה ביותר שלו הייתה רטורית - שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית.
זהו מנהיג ישראלי שמאמין בכוחן של מילים, במיוחד של מילותיו שלו. אבל מילים אינן תחליף לאסטרטגיה, ובדיוק במקום זה נתניהו אכזב שוב את עצמו, את מדינתו ואת הקהל שלו.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד