מאז ומעולם היו נשים "פורצות דרך" יחידות בדורן, ששברו מוסכמות וקודים חברתיים, בתחומים שונים של החיים. נשים אלו, היוו מושא הערצה ומודל לחיקוי עבור נשים אחרות, וזכו פעמים רבות לעניין ציבורי ופרסום תקשורתי. התקשורת, שאוהבת לעסוק ב"ראשוני", ב"מיוחד" ב"סיפור כנגד כל הסיכויים", אהבה לכוון זרקור על הנשים החלוצות, ולהביא את סיפורן בפני הקוראים.
בולט במיוחד הסיקור התקשורתי הניתן לנשים פורצות דרך בשירות הצבאי. כולנו זוכרים את סיפורה של אליס מילר, שנאבקה על פתיחתו של קורס הטיס לנשים, אך נדמה שגם מאז זוכות הנשים המסיימות את הקורס מכוננות הטיס, הנווטות, טייסות התובלה ובייחוד טייסות הקרב לעניין ציבורי ותקשורתי רב. ראיונות איתן מתפרסמים בהרחבה במוספי החג ומוספי סוף השבוע של העיתונים, במהדורות הטלוויזיה, באינטרנט וברדיו; ולא רק. לאחרונה נחשפנו למפקדת הגדוד הקרבי הראשונה בצה"ל, רב-סרן אושרת בכר, ובל נשכח את העניין הרב סביב מינויה של האלופה הראשונה בצה"ל עד לא מזמן אורנה ברביבאי.
כבודן של כל אלו במקומן מונח. בין אם במתכוון ובין אם לאו, בעצם שירותן ופועלן במסגרת הצבאית, הן סוללות את דרכן של נשים רבות שיבקשו בשנים הבאות להמשיך באותו מסלול או להגדיל ולפרוץ תחומים נוספים בשירות הצבאי. יחד עם זאת, נדמה לעתים כי בחברה הישראלית, המאופיינת במידה רבה בפטריארכליות ובמיליטריזם, ובה השירות הצבאי מהווה את כרטיס הכניסה לחברה הישראלית, ישנו דגש רב על נשים פורצות דרך בשירות הצבאי, עד לכדי כך שנשים חלוצות בתחומים אחרים, גם כאלו שהודרו מהצבא, אינן זוכות ליחס דומה או לתשומת לב תקשורתית וציבורית ראויה.
דוגמא אחת לכך, בעיני, היא חיה שמואל ז"ל, אשר הקימה לפני 20 שנה את עמותת שלומית. יחד עם האגודה לזכויות האזרח, הובילה חיה מהלך ששינה את פניה של החברה הישראלית בשנת 1996 הגישה עמותת שלומית בג"ץ אשר פתח את השירות האזרחי והלאומי לכלל אזרחי המדינה (ולא רק לבנות דתיות(, ומאז ועד היום מתנדבים אלפי בני נוער במסגרות שונות. במובן זה, ראוי שניתן את התואר המגיע לחיה והוא מייסדת השירות האזרחי במדינת ישראל. מושג שאנו מרבים להשתמש בו כיום ובאופן טבעי ועד לפני 20 שנה הוא כלל לא היה במציאות.
דוגמא נוספת לכך היא צעירה בדואית, בשם דועא אבו אליונס, שלא היתה מחויבת בגיוס הן בשל היותה בדואית והן בשל העובדה שהיתה עיוורת. לפני שבע שנים היא החליטה שגם אם הצבא לא מעוניין בה, היא תתרום למדינה באמצעו התנדבות לשירות לאומי בלשכה לסיוע משפטי בירושלים. אחרי שנתיים בשירות שנחשפה למקצוע היא החליטה ללמוד אותו, והיום אחרי שני תארים בתחום והתמחות בבית המשפט העליון היא משמשת כעוזרת מנכ"ל משרד המשפטים.
נשים אלו, אשר לא שירתו בצה"ל ובחרו לתרום למדינה במסגרת השירות הלאומי, לא זכו לריטואל התקשורתי הקבוע לו זוכות נשים מובילות, ומדוע? האם תרומתן פחותה? האם הן אינן ראויות לכבוד והוקרה מקבילים לנשים מובילות בשירות הצבאי?
כאמור, סבורה אני שתרומתן לחברה האזרחית, לבנייתה, להתפתחותה ולחוסנה, אינה נופלת מתרומתן של נשים אחרות לביטחון הצבאי בישראל. הן ראויות לקבל מאיתנו את מלוא תשומת הלב ומלוא ההוקרה על פועלן, ועלינו לראות בהן מודל לחיקוי, עבור אלו שהצבא סגר בפניהן את שעריו. גם הן בחרו שלא לקחת את הדרך הקלה. דווקא ביום האישה, שיצוין ביום ראשון הקרוב, הגיע הזמן שנסיט אליהן את הזרקור ופשוט נאמר להן תודה.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד