בימים אלו נמצאים עובדי כיל בעיצומו של מאבק על עתידם, פרנסתם וכבודם. מדובר במאבק, ללא הגזמה, שעלול לשנות את פני העיר דימונה, אם לא את כל הנגב, באשר מדובר ברצון בלתי מובן מצד הנהלת כיל לפטר כ-150 עובדים שהם עמוד השדרה של דימונה. חברת כיל, לטענתה, נאלצת לפטר את אותם עובדים בשל העובדה כי נקלעה להפסדים, והדרך הטובה ביותר להתאזן היא פיטורי אותם עובדים לצד מתן הטבות שיעודדו אותם להסכים למהלך.
לעניות דעתי, מדובר במהלך ציני שנועד להשיג, כנראה, מטרות אחרות, אחרת איך תסביר ההנהלה את משכורות העתק שהיא משלמת לבכירים בה, ואין עיני צרה בהם חלילה.
ובכל זאת, כראש העיר ש-40% מעובדי כיל הם תושביה, כסגן יו"ר מרכז השלטון המקומי וכיושב ראש פורום ערי הפיתוח במרכז השלטון המקומי, נרתמתי, יחד עם עמיתיי רוביק דנילוביץ ראש עיריית באר שבע, אלי לוי ראש מועצת להבים, טלי פלוסקוב ראשת עיריית ערד ואנדרי אוזן ראש מועצת נאות חובב, למשימה לכאורה פשוטה אך למעשה קשה ומורכבת: להוריד את שני הצדדים ההנהלה והוועדים מהעץ הגבוה עליו טיפסו, ולהביאם לידי כך שישבו סביב שולחן המשא ומתן ויגיעו להבנות ולהסכמים שלא יכתירו אף צד כמנצח או כמפסיד.
לפיכך נפגשנו, לסירוגין, עם נציג כיל ועם נציגי העובדים וביקשנו מהצדדים לשאת ולתת ללא תנאים מוקדמים. בנוסף, הפנינו להנהלת כיל בקשה אנושית והומנית לדחות את פיטורי העובדים עד לאחר פסח וכן להימנע מלהביא להם מכתבי פיטורין בהיחבא כמו גנבים בלילה.
לצערי, בעוד שנציגי העובדים ניאותו להיפגש עם ההנהלה ללא תנאים מוקדמים, ההנהלה דחתה את בקשותינו אחת לאחת ולא הותירה בידינו ברירה אלא להיות רוח גבית לעובדים המפגינים. וזו הסיבה אגב שלא הותרנו אותם בזירה לבד, אלא הצטרפנו עד כה לכל ההפגנות שהם קיימו בערד, דימונה, באר שבע וצומת בית קמה.
במקביל, עירבנו את ראש הממשלה בשבתו כשר האוצר, ששלח להנהלת כיל מכתב ו"הזכיר" לה כי המדינה אוחזת בידיה מניית זהב, עם ועל כל המשתמע מכך. אני מאמין ומקווה כי עם שובו של ראש הממשלה מארה"ב הוא ייכנס לעובי הקורה וידע כיצד לנהוג מול התנהלות חסרת עכבות מצד חברה שקיבלה מהמדינה שי ששוויו מיליארדים במחיר של נזיד עדשים.
מכאן אני מנצל את ההזדמנות לפנות להנהלת כיל ולומר לה, כי בשל התנהגותה והתנהלותה פוליטיקאים ציניים תופסים טרמפ על המאבק ומלבים את הלהבות, בעוד שעמיתיי ואני דווקא עושים ככל שלאל ידינו כדי להנמיך אותן. זאת, ועוד: אם הנהלת כיל מבקשת לנקוט בצעד כלשהו, עליה בראש ובראשונה לנקוט בצעדים בוני אמון. כך, למשל, להיעתר לבקשתנו להקפיא את כל הפיטורין עד לאחר חג הפסח, ואם אפשר אפילו עד לאחר חג העצמאות. לאחר מכן לשבת עם נציגי העובדים, לעבור יחד איתם על שם של כל עובדת ועובד, ורק בהסכמה ובכבוד לקבל החלטות. שאם לא תעשה כן, לא רק שדרכה לא תצלח, אלא שהיא גם תצטרך לשאת בתוצאות הקשות שעלולות להיות להרפתקה חסרת אחריות שאליה היא נכנסה והכניסה את כולנו יחד איתה.
ושיהיה ברור: אם אין כיל, אין נגב; ואם אין נגב, אין מדינת ישראל.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד