פסיקה תקדימית: אין לערוך חיפוש בעירום לעצורים ללא חשד סביר

בית משפט השלום בירושלים קבע ביום שני בפסק דין תקדימי כי בהיעדרו של יסוד סביר לחשוד כי עציר הטמין בגופו חפץ – אין לבצע בו חיפוש בעירום. פסק הדין ניתן במסגרת תביעתו של חנמאל דורפמן, פעיל ימין שנעצר בשנת 2012 בעודו קטין, לאחר הפרות סדר במאחז מגרון שבשומרון. אחרי שעוכב בתחנת המשטרה בירושלים, הוא הובא למעצר בתחנת מגרש הרוסים, ושם, על אף התנגדותו, נערך עליו חיפוש בעירום אשר במהלכו הוא נדרש, בין היתר, להתכופף על מנת שהסוהרים יוודאו שלא החדיר חפץ לגופו.

לטענת דורפמן, זכויותיו נפגעו במהלך המעשה ולפיכך הוא תבע מהמדינה פיצויים בסך 80 אלף שקלים. לצד החיפוש שנעשה על גופו, התייחס דורפמן בתביעה גם למעצרו ולעיכובו שלא כדין. כמו כן, הוא טען כי במשך זמן רב לא קיבל מזון ולא נמסרה הודעה להוריו, אשר לא נכחו גם בחקירתו.

המדינה, מנגד, טענה כי פעולת החיפוש בעירום אמנם לא נעימה הן לסוהר והן לעצור, אך הדבר נעשה במסגרת נוהל שגרתי כדי שעצורים לא יכניסו עמם חפצים למתחם בית הכלא. בתגובה להשוואה שנעשה בין חוסר הנעימות של העצור לבין זה של הסוהר, העירה השופטת תמר בר אשר צבן כי ספק אם היה מקום לכך, ואף להקדים את חוסר הנעימות של הסוהר לזה של העצור.

בתגובה לטיעונה של המדינה כי מדובר בהליך שגרתי כדי למנוע הכנסת חפצים, ביקש עורך דינו של דורפמן, איתמר בן גביר, את רשימת החפצים שנתפסו בעת קליטת עצורים במחצית הראשונה של שנת 2014. ברשימה היו חפצים כמו סכין יפני, כדור אקדח, אזיקים, כרטיס סים, כסף וחומרים החשודים כסמים, אך אף אחד מהם לא נתפס בגופם של העצורים, אלא בבגדיהם.

בפסיקתה, קבעה השופטת כי המדינה לא התרשלה ברוב סעיפי התביעה, כמו עילת המעצר, אך לא כך בנוגע לחיפוש בעירום. לדבריה, חיפוש חזותי גורף לכל אסיר מבלי בחינה של ההצדקה לך, עומד בניגוד להוראה בפקודת בתי הסוהר אשר מחייבת הפעלת שיקול דעת בנושא. "בהיעדרו, אין מקום לחיפוש חזותי ובטח שלא לשלב ההתכופפות המשפיל", כתבה בפסק הדין. "אך נערך חיפוש חזותי ואף לא נערך שימוע. מדובר בחריגה ממשית מתחום הסבירות, ויש להטיל על המדינה אחריות בנזיקין".

השופטת התייחסה גם למקרה האישי של דורפמן, ופסקה כי על פניו, לא הייתה כל עילה לערוך עליו חיפוש חזותי. "חנמאל דורפמן, שעוכב ברחוב ונלקח אל תחנת המשטרה וכעבור שעות ארוכות למגרש הרוסים, נעצר בשל הפרות סדר במגרון. אין באותם מעשים ונסיבות שבעטיין עוכב התובע, תהא חומרתן אשר תהיה, דבר וחצי אשר יכול היה לעורר חשד כי הוא מחביא על גופו או בתוך גופו חומרים שאסור להכניס לבית המעצר". נוסף על כך, הזכירה כי שיתוף הפעולה שלו במהלך המעצר רק מחזק את הטענה שלא הייתה עילה לחיפוש. "מיד לאחר עיכובו הוא מסר לשוטרים שני מכשירי טלפון ניידים וגז מדמיע שהיה בכיסו. לנוכח התנהלותו, לא היה מקום לחשש כי הוא מחביא פריטים נוספים בגופו. בנסיבות אלה לא היה מקום לערוך לתובע חיפוש חזותי בעירום ובוודאי שלא היה מקום לכלול את שלב ההתכופפות תחת עיניו הפקוחות של הסוהר. לא זו בלבד, אלא שעריכת חיפוש חזותי לתובע חרף מחאותיו מבלי שהתקבלה הסכמתו כנדרש וחרף היותו קטין באותה עת מבלי שנערך לו שימוע, מהווה גם החובה של קבלת הסכמתו של התובע ובהעדרה - לערוך לו שימוע כדין". לפיכך, פסקה השופטת כי על המדינה לשלם לדורפמן עשרת אלפים שקלים, נוסף על 18 אלף שקלים שכר טרחה לעורך הדין שלו.

לבסוף, התייחסה השופטת לפסק הדין כתקדים בנושא, והמליצה למדינה ללמוד אותו היטב במידה שלא תערער עליו. "המקרה הנדון הוא ככל הנראה המקרה הראשון שבו נדונה הטענה בדבר הפרת הוראות החיפוש החזותי הקבועות בפקודת בתי הסוהר. בשים לב להשלכה שעשויה להיות לקביעה זו על תביעות נוספות - ונכון וכאמור לעיל היום תלויות ועומדות תביעות נוספות שבהן עולה שאלה דומה - ראוי שהמדינה תלמד את הדברים לאחר מתן פסק דין זה, ואם לא תשיג עליו, תוכל לכלכל את צעדיה באשר לאופן יישומן של ההוראות האמורות בפקודת בתי הסוהר".

עו"ד בן גביר אמר לאחר מתן פסק הדין כי "התעסקות עם התיק הזה הייתה בגדר שליחות שעשיתי לנוער שלנו". לדבריו, "בשנים האחרונות ישבו במשרדי לא מעט נערות ונערים שעברו חיפוש משפיל דומה והתחושה הייתה שהם עברו טראומה קשה ופגיעה משפילה ולא מוצדקת. עד היום אני זוכר את הנערות שנעצרו בחשד להפגנה וישבו במשרדי ממררות בבכי כי סוהרות החליטו להשפיל אותן ולבזות אותן תוך התעלמות מהזעקה שלהן. טוב עשתה השופטת תמר בר אשר צבן, שאיזנה היטב בין האינטרסים השונים ותוך התחשבות בזכויות האדם ואין לי ספק שאת ההחלטה שלה ילמדו באונברסיטאות עוד שנים רבות. יחד עם זאת, נדמה לי שסכום הפיצוי היה צריך להיות יותר גבוה הרבה יותר מהסכום שנפסק, במיוחד לאור חומרת הפגיעה במרשי, וגם במטרה לחנך ולהעביר מסר חד משמעי לשירות בתי הסוהר".