דנינו צריך להיות גאה

בראיון שקוים לאחרונה עם מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו באחד מערוצי הטלוויזיה, הוא נשאל על ידי כתב המשטרה בסוגיית אחריותו הכוללת בנושא ההטרדות המיניות של הקצונה הבכירה במשטרת ישראל. המפכ"ל, משפטן בהשכלתו, הבהיר בצדק, שאינו נושא באחריות. דומני, שעצם הצגת השאלה, מצד הכתב הייתה מעשה חצוף. לא ניתן לתלות כל כשל, או מחדל של פרט זה או אחר במשטרה על צווארו. כפי ששר החינוך, אינו מתפטר בגין כישלון של כל מורה, אף שמבחינה מיניסטריאלית הוא אחראי על כל המורים; ושר הביטחון אינו מתפטר בעקבות כל תאונת אימונים בצבא, אף שמבחינה חוקית הוא נושא באחריות על הצבא.

אחריות מיניסטריאלית, משמעה ששר מכהן אחראי למעשים ולהחלטות שלו באופן אישי וישיר. זאת, במקרה של מחדל שבו השר נתפס כנושא באשמה. ואולם למושג גם משמעות רחבה, המכוונת לאחריותו הכוללת של השר על כל פעולות משרדו. במובן זה, במקרה של מחדל, השר נדרש להסביר, להבהיר, לנקוט צעדי לימוד, שיפור, מנע ותיקון לגבי העתיד, אך האשמה אינה מוטלת על כתפיו. הוא אינו מחויב להתפטר, ואין דורשים ממנו לעשות כן, בגין כל מחדל של משרדו או של בעלי תפקידים במשרדו.

טלטלה בצמרת המשטרה - סיקור מיוחד

כך, שר הביטחון נדרש בעבר להסביר לפני הכנסת והציבור מדוע אירע אסון הנ"ד בבקעת הירדן בו נספו 54 לוחמים ב?10 במאי 1977. החוקרים קבעו שאסון המסוק נגרם בגלל סטיית קברניטו סרן ויטנר ז"ל מההוראות לגבי גובה הטיסה. הבכירים באירוע, בהם מפקד חטיבת הצנחנים, אלוף-משנה עמוס ירון, וראש להק מסוקים, נחמיה דגן, נותרו בתפקידם ואף התקדמו בצה"ל לתפקידים בכירים יותר. אף מפקד חיל האוויר האלוף בנימין פלד, הרמטכ"ל מוטה גור ושר הביטחון שמעון פרס, הוסיפו למלא את תפקידם. וכך היה באסון המסוקים שבו שני מסוקי יסעור של חיל האוויר הישראלי התנגשו זה בזה ביום 4 בפברואר 1997, מעל עמק החולה, שבו נהרגו כל 73 החיילים שהיו במסוקים. אסון שהוגדר כתאונת המסוקים הקטלנית ביותר בתולדות התעופה בעולם, עד לשנת 2002. הגם שהאסון נחקר, נלמד היטב, הופקו לקחים, והוסקו מסקנות מבצעיות, מפקד חיל האוויר האלוף איתן בן-אליהו, הרמטכ"ל רב אלוף אמנון ליפקין-שחק המנוח ושר הביטחון יצחק מרדכי לא התפטרו ולא דבק בהם רבב מוסרי. ראש ארגון אחראי למה שהוא עשה או יכול היה לעשות ונמנע מלעשות. במובן זה, השר לביטחון פנים והמפכ"ל אינם אחראים על הדרך שבה התעצבו יחסי המינים בחברה החילונית מאז תחילת המהפכה התעשייתית.

אנו בצומת היסטורית, שרטוט גבולות המותר והאסור בין נשים וגברים מעוצבים מחדש. הן הגבר והן האישה מתמודדים עם דילמות בהם צרכי העצמי נמצאים בקונפליקט עם צרכי האחר. הדרך שלאורכה צועדים גבר ואשה שאינם מכירים, משלב החלפת המילה הראשונה, החיוך הראשון ועד לעיצוב זוגיות הדוקה, נסללת מחדש. המילון הבלתי כתוב שממנו אנו למדים את הקודים הסמויים והגלויים של שפה זו, משלב הגישוש ועד ליצירת יחסים רומנטיים, נכתב מחדש. ברי, שהשר לביטחון פנים והמפכ"ל אינם אחראים על שיח זה שהחל להתעצב, אי שם בתחילת המהפכה התעשייתית, כשנשים וגברים זרים אלה לאלה, החלו לעבוד יחדיו מול אותה מכונה, ליד אותו פס ייצור, מול אותו נול או כישור תעשייתי. ובוודאי שהשר והמפכ"ל אינם אחראים על רמת החרמנות של הזכרים בארגון שעליו הם מופקדים, המצויים ברובם בין גיל 20 ו-40, שנות השיא של מיניות האדם.

הגיבוי שמעניק המפכ"ל לניקוי האורוות, מבטא קריאת תיגר מובהקת נגד נורמת ההטרדות המיניות. התנהלותו התקיפה והעקבית נגד התופעה יכולה לשמש מודל לחיקוי, כיצד מתמודדים עם תופעה ארגונית פסולה, ללא חשש ורתיעה, גם כאשר החשודים נמנים על חבריך, על אלה שעד אתמול צעדו לצדך כתף אל כתף, על אלה שאך אתמול החלפת עמם בדיחה או דבר חידוד על הא ועל דא.

נוכח הגילויים המבישים הללו, אני שומע קולות של רפיון, מבוכה, חוסר אונים, ייאוש ובושה. עם זאת, ניתן לחוש גם תחושות גאווה ותקווה. מצד אחד, היקף ההטרדות וזהות מבצעיהן מעידים על נורמה מושרשת ומסועפת, מצד שני, חשיפת ההטרדות, התעוזה של קורבנותיהן, שאך אתמול החניקו את העבירות שבוצעו נגדן, מעוררת תקווה. אמצעי העונשין הננקטים כלפי העבריינים, משקפים תרבות של תיקון. זו תרבות בעלת שורשים עמוקים בתרבות היהודית. התיקון הוא תחום העוסק בזיכוך תכונות הנפש, עידון רגשות האדם ודרך התנהגותו, במטרה לעשותו שלם וטוב יותר כפרט. ולחולל תהליך זיכוך ותיקון של כלל האנשים בחברה, במטרה להביאה לכלל שלמות. יש לזקוף לזכות יוחנן דנינו את העובדה שבזמן כהונתו "נפרץ הסכר" ושוטרות שאך אתמול שתקו, החלו להתלונן בזו אחר זו, להעיד, לחשוף ולדבר על מה שנעשה להן ללא פחד וללא בושה. יש לזקוף לזכות יוחנן דנינו את העובדה שבזמן כהונתו פרשו או פוטרו בבושת פנים קצינים בכירים ששמם נקשר בדרך זו אחרת, בהתנהגות שאינה הולמת, בהטרדות מיניות, או בחשש לביצוע עבירות חמורות מזה. העובדה שאנו בלבו של תהליך תיקון מעוררת תקווה גדולה. תופעה זו, יש להניח קיימת בשאר משרדי הממשלה, בצה"ל ובשאר הארגונים הגדולים שבהם עובדים גברים ונשים אלה לצד אלה. דרך התמודדותה של המשטרה עם התופעה, יכולה לשמש מודל לחיקוי ולסייע לשאר הארגונים לחולל תיקון דומה.

ד"ר אלבו הוא חוקר תרבות ומשורר

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד