הפרשיות המביכות והמוזרות בתולדות המדינה

ישראלי קם בבוקר וחושב שהכל מגיע לו. הוא מצחצח שיניים, מתלבש ומתכונן להתפרצות הזעם הבאה שלו. זה יכול בתור במכולת, או בקופת חולים או בישיבה חשובה בכנסת או מול דן מרגלית בערב חדש - זה לא משנה כל עוד המצלמה הייתה שם כדי לתעד את זה. האישה שזעקה בקול צרוד "אני רוצה את השוקולד" לא המציאה כלום.

לישראלים יש דם חם ופיוז קצר. להרים את הקול ולנפנף באמצע הפכו כבר מזמן לדרך המועדפת להביע את דעתך באזורנו. סקסיזם, צעקות, קללות וגזענות: לכבוד הפרשייה החדשה ששיגעה את המדינה ("תן לה את השוקולד"), ליקטנו כמה ממיטב המבוכות הקודמות של ארצנו הקטנטונת. או: ככה אנחנו נראים, הגרסה המקוצרת.

דן מרגלית כנראה אוהב להיות נוכח בעימותי אולפן מתוקשרים וזה היה אחד הבולטים שבהם. בעצרת הזדהות עם תושבי עזה, שנה אחרי עופרת יצוקה, זחאלקה יצא בהאשמות קשות נגד ישראל ונגד שר הביטחון דאז, אהוד ברק. בהמשך אותו יום הוא הגיע להסביר את דבריו ב"ערב חדש", אלא שמהר מאוד העסק הפך לזירת הכפשות קשות בין השניים. חבר הכנסת אמר שברק מאזין למוזיקה קלאסית בזמן שילדים בעזה נהרגים. בין ה"פנינים" שעפו: "חצוף", "מפיסטו" (שטן), "אפס", "עיתונאי חצר". זה נגמר בכך שמרגלית גירש את זחאלקה מהאולפן. חבר הכנסת אכן יצא, אבל לא לפני שקרב הצרחות בין השניים המשיך בעוד זחאלקה עושה דרכו החוצה מהאולפן. זה נגמר בתלונה נגד מרגלית על כך שהשפיל את זחאלקה ומנגד, בהחלטה לא לפתוח בחקירה נגד חבר הכנסת על דבריו. ביזאריה במיטבה.

פעם שלישית דן מרגלית, הפעם אפילו לא באשמתו, לפחות לא ברמה המודעת. המנחה הוותיק אירח בערב חדש עז ואת הבעלים שלה כמובן. מרגלית פתח את דבריו בכך שאם מתיזים חלב עיזים היישר לתוך הפה, הפצעים עוברים. בתמימותו, הבעלים של העז הראה כיצד הוא שותה את החלב מתוך העטין ואז העביר את הניסוי לתחקירנית המסכנה, אליזבת'. זו ישבה על רצפת האולפן עם גופיה ומכנסיים קצרים וניסתה לשתות את החלב. אלא שבעוד החלב הלבן משפריץ על פניה, הבעלים של העז אמר: "פתחי, פתחי את הפה. תבלעי. רוצה עוד". כמה ימים לאחר מכן, הקטע הפך לסנסציית רשת לאחר שהוצג ב"מה נסגר" של רועי בר נתן. "המאני שוט של ערב חדש", כינו אותו ובהנהלת הטלוויזיה החינוכית הודו שזו הייתה טעות חמורה והציעו לתחקירנית סיוע נפשי.

מי שבכלל עורר את הסערה בדיון, שכמה אירוני, נערך דווקא בועדת החינוך של הכנסת, היה דני דנון, שקרא לפטר מנהל בית ספר מהכפר ערערה שבמשולש לאחר שזה לקח את תלמידיו למצעד זכויות אדם שנערך בתל אביב. משם, העסק הידרדר במהרה לקרב צעקות בין מג'אדלה למיכאלי, עד שהאחרונה החליטה לנטוש את המקום. אלא שאחרי שמיכאלי כבר סיימה לארוז את חפציה ועשתה דרכה החוצה, היא החליטה למזוג מים לתוך כוס שהייתה בקרבת מקום ולהעיף אותם על פניו של מג'אדלה. חבר הכנסת נראה המום לרגע ואילו מיכאלי, שבעבר גם ניסתה להוריד מדוכן הנואמים בכוח את חנין זועבי לאחר שזו השתתפה במשט ה"מרמרה", הורחקה לחודש מהכנסת במה שנחשב לעונש כבד במיוחד.

ד"ר אל עייש כינס בבית החולים שיבא, שבו עבד בעבר, מסיבת עיתונאים מאולתרת. אל עייש היה אחד הקורבנות הטרגיים ביותר של מבצע עופרת יצוקה, לאחר שירי פגז לעבר ביתו שבמחנה הפליטים ג'בליה הרג שלוש מבנותיו ואת אחייניתו. אלא שתוך כדי שהרופא נושא את דבריו, התפרצה אל המקום בסערה לבנה שטרן, אם לשלושה חיילים, שהחלה לצעוק לעבר הנוכחים ולעברו של אל עייש: "השתגעתם? מי יודע איזה נשק היה לך בבית? אז מה אם הוא רופא? אם יורים עליהם, יש סיבה". ההתפרצות הזו הובילה לחיקוי עוקצני בארץ נהדרת, שקשר בין המקרה של שטרן לרצח רבין ועורר את זעמה של האם.

ב-2003 התפוצצה פרשת ההצבעות הכפולות בכנסת ולאחר חקירה ממושכת ומשפט ארוך, בית משפט השלום הרשיע את חבר הכנסת לשעבר יחיאל חזן בעבירה על החוק. כמעט שבע שנים לאחר מכן, כולם גם הבינו למה. במשך שנים ספורות התנהל מאבק מול הכנסת במטרה לשחרר את חומרי מצלמות האבטחה, עד שב-2010 זה אכן קרה. בסרטון המסעיר נראה חזן כשהוא נכנס למחסן הכנסת עם שקית ריקה ויוצא ממנו כמה דקות לאחר מכן עם אותה שקית, רק שהפעם היא מלאה בכל טוב - במערכות ההצבעה. חקירה חדשה שנפתחה נגדו טענה לשיבוש הליכי משפט ואילו חזן, בניסיונותיו הנואשים להתגונן, הסביר: "את הפאנל לקחתי ברשות. לא לקחתי את המוח. הייתה אי הבנה. חשבו שלקחתי את המוח". מכאן, דרכם של הסאטיריקנים למיניהם הייתה כבר הרבה יותר קלה.

קצב, פעם נשיא והיום אנס מורשע ואסיר, ניסה באותם ימים להילחם על חפותו. חצי שנה לאחר שהחלה נגדו החקירה בחשד לאונס ומעשים מגונים, התייצב קצב אל מול המיקרופונים ומול כלי התקשורת שגדשו את בית הנשיא ונשא "נאום זעם". זה התחיל לאט, אבל אחרי שגדי סוקניק ניסה להשחיל מילה, קצב איבד שליטה: "דיברת מספיק", הוא צעק לעבר המגיש הוותיק, תוך שהוא מנופף בידיו ובני משפחתו צופים באירועים בתדהמה, "דיברת שישה חודשים, עכשיו אני מדבר. זו זכותי. לא מוצא חן בעיניך, אתה יכול להסתלק מפה. לא נעים לך לשמוע את האמת? ערוץ 2... כן, ערוץ 2... זה אותו ערוץ שבמשך שישה חודשים שופך את דמי". הציבור לא ממש התחבר, רבים חשבו שהנאום היה בעיקר מביך ורק הגביר את החשד לגבי קצב ובסופו של דבר, גם יועצי התקשורת של הנשיא לשעבר החליטו להתפטר.

כינוס מרכז מפלגת הליכוד הפך לאחד הרגעים הזכורים ביותר בפוליטיקה הישראלית, לא מעט בזכות השם המיתולוגי לו זכה. הכינוס אמור היה להיות כר לדיון על תכנית מדינית שגיבש ראש הממשלה המכהן יצחק שמיר מול נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש האב. אלא ששרון, שחשש ממחטף של שמיר, הסתייע בעוזרו אורי שני והשניים מילאו את השורות הראשונות באולם באנשיהם והשתלטו על מערכת ההגברה. מיד לאחר ששרון, שהיה יו"ר המרכז באותם ימים, פתח את הכינוס, הוא הדהים את כולם והקריא את מכתב ההתפטרות שלו. מיד לאחר מכן הזמין שרון את שמיר לשאת את דבריו, אולם ראש הממשלה סירב להתעמת עמו ולעסוק במכתב ההתפטרות. שמיר ביקש לערוך הצבעה ספונטנית ואמר לכל מי שתומך בו, שירים את ידו. שרון, שחשש בדיוק מהרגע הזה והיה מוכן אליו, הסתער. שני השתיק את המיקרופון של שמיר והגביר את זה של שרון, שצווח: "מי בעד חיסול הטרור, שירים את ידו" ולא הפסיק גם בהמשך, בעוד שמיר הנואש מנסה להשליט סדר ללא הועיל וכל הידיים מונפות באוויר, חלק לשרון וחלק לשמיר. הכינוס פוצץ והאירוע המביך זכה לקיתונות של ביקורת.

משה שחל עמד על הבמה ודיבר, אבל בדיוק אז החליט ברק שהגיע תורו להשמיע את קולו בדיון על מועד הבחירות לראשות המפלגה, שם דעתו של ברק הייתה שונה מדעתם של שמעון פרס, חיים רמון ואחרים. הוא זינק אל המיקרופון וצעק, מה שגרם לכמה מהאנשים בסביבה לאטום את האוזניים: "אני קורא לכולם להצביע בעד הצבעה חשאית. לא להצביע לפני שרפי אלול והיועץ המשפטי של המפלגה יעלו ויסבירו מה בדיוק סוכם במוסד לבירור עתירות של המפלגה. כל דבר אחר הוא ניסיון לגנוב מפלגה". ברק זכה לתמיכה, אבל גם ללא מעט בוז ושחל ירד בזעם מהבמה והאשים: "הפכת אותנו למרכז הליכוד".

יש שאוהבים את סגנונה של חברת הכנסת מירי רגב ויש כאלה שלא ממש. מה שכן, אי אפשר להתעלם ממנה. בימים הסוערים שלפני הבחירות הקודמות נערך פאנל בבית ברל, מעוז השמאל לאורך השנים, כאשר נציגים מכל המפלגות הגדולות הגיעו למקום. כשהגיע תורה של רגב לדבר, היא נתנה את השואו שלה. המיטב? "ראש הממשלה הבא יהיה נתניהו", "שלי רוצה להיות שרת התמ"ת, יאיר רוצה. את חד"ש אנחנו לא רוצים בכלל", "סתיו שפיר הקומוניסטית", "מדינת ישראל מדינה יהודית שבירתה ירושלים לנצח נצחים, כפיים" וכמובן, הדגל. רגע לפני סיום, רגב לקחה את הדגל והחלה לנפנף, כמיטב האולטראס ביציעים.

יפעת אלקובי, תושבת הישוב היהודי בחברון, ידעה לאורך השנים אינספור הסתבכויות והתעמתויות עם גורמי החוק במדינת ישראל, אבל לעיקר "תהילתה" זכתה בתקרית בה צולמה כשהיא תוקפת במילים קשות את "שכניה", משפחת אבו עיישה וצועקת לעבר אם המשפחה: "את וכל הבנות שלך שרמוטות. אתה שרמוטה. כנסי בחזרה לכלוב". בתגובה, היא סופגת יריקה לפניה. הסרטון, שצולם על ידי רג'אא אבו עיישה בת ה-16 והופץ על ידי ארגון "בצלם", מתעד את השיגרה המוזרה והקשה בה חיים הצדדים בחברון והחיילים, חסרי האונים.

נקנח עם קצת ספורט. לא ברור עד כמה פיני גרשון, אז עוד מלך ישראל, רגע אחרי שהחזיר את גביע אירופה לתל אביב, היה מודע לכך שההרצאה שנשא בשישי בנובמבר 2000, שמונה חודשים קודם לכן, בפני פורום ניהולי בכיר, צולמה. אבל היא צולמה. ופיני, כהרגלו, ירה: "בין השחורים יש צבעים. יש שחור ויש מוקה. אני לא צוחק. המוקה יותר חכמים ובדרך כלל, השחורים הכהים הם מהרחוב. אנדרו קנדי למשל, הוא מהמעורבים יותר ואתה רואה את המעמד והאישיות שלו. הוא בודק אותך והוא חכם. השחורים האחרים הם באמת טמבלים. מה שתגיד להם, הם יעשו". הקהל ששמע את "ההרצאה" נשמע משועשע, אבל ראשי הקבוצה ממש לא והם נפרדו מגרשון למשך שנתיים ומינו במקומו את עוזרו דייויד בלאט.

אחרון חביב. משה בוקר, כתב עיתון הארץ, נחשב למקורבו של יו"ר ההתאחדות לכדורגל לשעבר, אבי לוזון, מולו ניהלה שרת הספורט מאבק ממושך. הדברים הגיעו לשיא במהלך מסיבת עיתונאים שכונסה לכבוד פרסום מסקנות ועדת זליכה לבדיקת המבנה הניהולי של הכדורגל הישראלי. מהר מאוד האירוע הפך לדו קרב מילולי בין לבנת לבוקר, כאשר השרה צועקת עליו פעם אחר פעם "אתה לא תפריע לי", במה שהפך במהרה לקאלט. לבנת האשימה את בוקר: "הכפשת אותי בשקרים אישיים" ובסופו של דבר, דרשה את הוצאתו מהמקום. בדרכו החוצה, בוקר צעק: "בתקופה של פוטין לא התייחסו ככה לעיתונאים".