וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

נמצאה החופשה המושלמת לאלמנה

החום עולה, החום יורד, רגע אחד אני רועדת עם צמרמורות, ואז הוא יורד ואני מזיעה והשרירים פחות כואבים. ולכל אורך התהליך הזה אני לא חושבת על דולב

מיכל קסטן קידר. דרור עינב
מיכל קסטן קידר | צילום: דרור עינב/דרור עינב

לכל הטורים של מיכל קסטן קידר

את השבוע האחרון ביליתי, ועדיין אני מבלה, בחופשה המושלמת. מושלמת לי כמובן. ולא, אני לא בחופי הוואי, לא באלפים המושלגים ואפילו לא סתם בלונדון. את השבוע האחרון אני מבלה במיטה, מתחת לשמיכה, מוקפת בטישו משומש, בקבוקי אדוויל שהולכים ומתרוקנים, וכוסות תה מלוכלכות. נפלתי לשפעת. ויחד איתי הפלתי את שלושת הילדים.

היום הראשון היה קשה. שלושה ילדים חולים שצריך לתת להם אקמול, מים לאקמול, ביקורים בקופת חולים, מגבת רטובה על המצח, אמבטיות באמצע הלילה, כל זה כפול שלוש לאורך כל הלילה. אבל בבוקר היום השני הבנתי שהגעתי לחופשה המושלמת.

אני פולניה ולכן חולה מאוד גרועה וקשה. כשהמדחום מראה אפילו את העלייה הקטנה ביותר, אני מתחילה להתפתל במיטה, לבכות שאני רוצה את אמא, ולהיאנח "אוי מאמה, אוי מאמה". אבל בעודי מתפתלת במיטה, פתאום שמתי לב למשהו נפלא – אני לא חושבת על דולב. החום עולה, החום יורד, רגע אחד אני רועדת עם צמרמורות, ואז הוא יורד ואני מזיעה והשרירים פחות כואבים, ולכל אורך התהליך הזה, שחוזר על עצמו כל חמש שעות, אני עדיין לא חושבת על דולב. מסתבר שכשחולים שוכחים את הכל. מתרכזים רק בהווה הקצר והמוחשי מאוד, בחום ובנזלת ובמרק עוף שהמשיך להגיע בכמויות מהחברים והשכנים טובי הלב.

כבר הייתי בחופשות מאז שדולב נהרג. ולכולן סחבתי אותו איתי. החופשה הראשונה הייתה למחרת ה-30. ארזתי את הילדים, והצטרפתי לאחותי ומשפחתה וכמה זוגות חברים לחופשה בהולנד. היה מקסים, הילדים מאד נהנו, אבל אני כל הזמן הייתי איתו. ברגעים הקשים – ילד בוכה, נהיגה ארוכה ומעייפת – רציתי אותו איתי, שיעזור ויתמוך. ברגעים היפים – הילדים נהנים, צוחקים ממתקן מיוחד, רואים בפעם הראשונה תחנת רוח ומתלהבים – רציתי אותו איתי, שיחווה אותם יחד איתי. וכל פעם שראיתי את גיסי החמוד מעמיס את אחד הילדים שלי על הכתפיים, בכיתי שזה לא דולב איתם על הכתפיים, שהוא לא יוכל יותר להיות אבא שלהם. האבא המשקיען והמטפל. האבא המפנק והמצחיק. ויש להם הרבה דודים וחברים, שכולם מאמצים אותם ומנסים לעשות איתם דברים של אבא – טיולי אופניים, משחקי כדורגל, משחקי אגרוף ספונטניים במטבח – אבל הם לא אבא שלהם, הם אבא של מישהו אחר.

מיכל קסטן קידר ובעלה דולב קידר. מהאלבום המשפחתי, באדיבות המצולמים
כבר הייתי בחופשות מאז שדולב נהרג. ולכולן סחבתי אותו איתי/באדיבות המצולמים, מהאלבום המשפחתי
ולא הרגשתי את כאבי השרירים, וקיבלתי באהבה את הסחרחורת, שמחתי מכאב הראש וצהלתי לקום כל בוקר ולגלות שזה לא עבר. כי מה הם כאבי השפעת לעומת כאבי הלב?

ולפני שלושה חודשים נסעתי ללונדון. בלי הילדים. אני ואחותי וכמה חברות. וזה היה נפלא, וזה היה נורא. לשם סחבתי את דולב גם באופן מילולי – הבאתי איתי תמונה שלו, את התמונה שעומדת אצלי באמבטיה ליד הכיור, מחייכת אלי כל לילה לפני השינה ובכל מקלחת של בוקר, מאחלת לי יום טוב. אז לקחתי אותה איתי במזוודה, שתחייך אלי גם בלונדון. והיה משחרר ורגוע וכיף להסתובב עם חברות בלונדון ולעשות רק דברים של בנות. אבל המרחק מהארץ גם הרחיק אותי מהזיכרון, וכל הזמן שכחתי מה קרה ורציתי להתקשר אליו לספר לו מה אני עושה בלונדון. ורציתי לנסוע איתו ללונדון לחוות איתו את העיר שבה גדלתי ובה השארתי כל כך הרבה מעצמי. ואי אפשר.

ועכשיו מצאתי את החופשה המושלמת בשבילי. שפעת עם חום גבוה וכאבי שרירים. סופסוף עשיתי את מה שרציתי לעשות מאז הקיץ – נכנסתי למיטה, התכסיתי עם השמיכה מעל הראש, ושם נשארתי שלושה ימים. ואז קרה הקסם – מבין ערפילי החום, שכחתי הכל. לא חשבתי על דולב, לא על הילדים, אפילו לא עצמי – לא חשבתי על כלום, לא זכרתי כלום ולא היה לי אכפת מכלום. רק נמנמתי במחזוריות של חמש שעות, לפי עליית וירידת החום. כשהחום עלה, הסתכלתי לפעמים על מאיה הגדולה ישנה לצדי, במקום של אבא שלה במיטה, ודרך החום הגב שלה נראה לי כמו דולב, וחייכתי אליו, וחייכתי לעצמי על זה שאני שוכבת לצדו וטוב לי בחיים. כשהחום ירד חייכתי לעצמי שאני מרגישה קצת יותר טוב, ונרדמתי, וכך שוב ושוב, במשך שלושה ימים של שינה ושכחה נהדרות.

ולא הרגשתי את כאבי השרירים, וקיבלתי באהבה את הסחרחורת, שמחתי מכאב הראש וצהלתי לקום כל בוקר ולגלות שזה לא עבר. כי מה הם כאבי השפעת לעומת כאבי הלב אותם העלימה המחלה.

ובין ערפילי החום וחוסר המחשבה, חשתי שדווקא החולי פתח לי חלון לתחושה הבריאה של פעם. התחושה של להיות כאחד האדם. אמנם סופסוף הרשיתי לעצמי להיות מטופלת ולא המטפלת, נחתי בין השמיכה לכרית, אבל זה היה טיפול בי כחולה, ולא כאלמנה. וחברים ושכנים הביאו לי אוכל סתם כי הייתי מסכנה עם שפעת, ולא מסכנה שאיבדה את עולמה. ופינקו אותי ודאגו לשלומי כי היה לי חום וילדים חולים, ולא כי אני אבלה. אמנם הייתי חולה, אבל פתאום נזכרתי איך זה מרגיש להיות סתם אחת, רגילה, כמו כולם, לא הכי מסכנה, לא כואבת, לא האלמנה.

ולא הייתי צריכה אלכוהול, ואפילו הסיגריות כבר לא קרצו לי מהתיק, ובולמוס האכילה גם הוא כבר היה מיותר. דאגתי לא להוריד את החום מיד, את המגבות הרטובות הנחתי רק על מצחי הילדים, ואז המצח שלי הותרתי מעט חמים, בדיוק מספיק כדי להישאר בערפילי השכחה והחיוך. החופשה המושלמת שלי.

וכמו תמיד, נחתי על זרי הדפנה הכמושים, נחתי מכל המחשבות, וחשבתי שאוכל להמשיך כך לנצח. ואז קמתי בבוקר, נטולת חום. ופתאום שוב שמתי לב לתמונה של דולב שחייכה אלי מהכיסא שליד המיטה, ונזכרתי שהוא רק בתמונה. ונזכרתי שהוזמנתי לדבר עליו בערב התרמה בארה"ב, לדבר עליו בלשון עבר, ושאני צריכה לכתוב נאום שלום על דולב המת, הגיבור, דולב בלשון עבר. וכל המחשבות והזיכרונות והתודעה חזרו בבת אחת, עם הבכי והייאוש והכאב, ואין דרך להעלות את החום מחדש ולגרש את המחשבות האלה. והחופשה נגמרה כמות שבאה.

הטור נוסע למיאמי (לא לחופשה אלא לסוג של עבודה), ויחזור עוד שבועיים, בריא וחדש.

סגן אלוף דולב קידר, בעלה של מיכל, נהרג במבצע צוק איתן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully