וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שארית כוחות האליטה הישנה

15.2.2015 / 12:25

ההתנפלות של גורמים מסוימים על החלטת ראש הממשלה לפסול שני שופטים מוועדת פרס ישראל לספרות היא לא יותר מאיום אחרון של קבוצה שעבר זמנה. גם המפעל התרבותי עצמו צריך להיפסק

סביר שהתבטאותו האומללה האחרונה של הסופר, עמוס עוז, לפיה "בערך 70% מהישראלים לא קוראים ספרות. אולי הם קוראים 'ישראל היום', אבל הם לא קוראים ספרות", נבעה מתוך תסכול רב, לאחר שראש הממשלה, בנימין נתניהו, הורה שלא למנות שני שופטים שהוגשו לו ברשימת ההמלצה של משרד החינוך לוועדות השונות – החלטה שבינתיים נפסלה בעקבות הוראה של היועץ המשפטי לממשלה. פסילת שני המועמדים לשיפוט התקבלה גם בקרב אושיות משפיעות אחרות ממחנה השמאל, במעין תגובה פבלובית טיפוסית ומוכרת , כסוג של "מקארתיזם" וסתימת פיות, והיו אף שהגדילו לעשות והשוו את מדיניות הממשלה לזו של הרודן סטלין מברית-המועצות.

לא עזרו ההסברים הרציונליים באשר למהלך הצודק והנכון של ראש הממשלה, לגוון את הרכב השופטים. לא עזר דו"ח מבקר המדינה משנת 2010, שמצא ניגוד עניינים וליקויים בתהליך בחירת חתני הפרס ולא עזרו הפרשנויות השונות, שהסבירו כי נוהל פסילת שופטים טרם מינויים, הוא נוהל שבשגרה בפי כל שר חינוך שקבע בעבר מי ייקחו חלק בוועדת השיפוט השונות. כל אלו ועוד נבלעו בתוך הר געש של התלהמות וצווחות הקוזאק הנגזל, שמפרידים אותו מחלקת האלוקים הקטנה שלו.

המצב הטבעי והנכון, הוא מצב שבו מוסד "פרס ישראל" לא צריך להתקיים. אין שום סיבה שהמדינה תוציא מכספי אזרחיה בעבור יצירות, או הישגים של אנשים פרטיים. הפרס המוסרי היחיד בעבור יצירותיהם של אזרחים פרטיים, הוא מדד מכירות וצריכה של יצירותיהם, על-ידי הציבור. כך, באם אותו איש רוח נהנה ממדד גבוה של תקבולים, אזי שיצירותיו הצליחו והוא אינו זקוק לשום גושפנקא ממשלתית על הצלחתו. שכן, מה הועילו חכמים בכך שוועדה בירוקרטית מחליטה עבור טעמם כל אזרחי ישראל? אין בכך משום היגיון.

אך בהינתן מצב נתון ומוסד הנקרא "פרס ישראל", הוא מציאות קיימת, אזי שיש לשאוף להוגנות רבתי. ועדת שופטים - האחראית לחלוקת הפרסים - חייבת להיות כמה שיותר רחבה ולשקף את כלל האזרחים. זה לא המצב כרגע. לאורך שנים הורכבו ועדות השופטים של פרסי ישראל, רובן ככולן, ממיליה ברור ומובהק, המשקף צד אחד דומיננטי מהפה הפוליטית. כתוצאה מזאת, רוב הזוכים בפרס ישראל משקפים את הלך הרוח של אותם שופטים.

השקת ספרו של עמוס עוז "בין חברים". נמרוד סונדרס
הזוכים בפרס ישראל מגיעים מאותו מיליה. עמוס עוז/נמרוד סונדרס
"ההצהרות של עוז וחבריו, אפוא, מעידות בעיקר על מצוקה. הם מבינים היטב שהמיליה שלהם הלך ונשחק ונתפס בציבור הרחב מיום ליום כפסאבדו-אליטה מדושנת ומנותקת, החיה לה במגדל השן"

אותם המבקרים מהשמאל המיתממים והמחציפים פניהם להשוות את מדיניות הממשלה הנוכחית לזו של משטרים אפלים, מחמיצים את הדיון העיקרי מתוך כוונת מכוון. אלו מסיטים את הדיון לשיח של קורבנות במעין היפוך יוצרות מרשים, בעוד הם-הם למעשה הצד "התוקפן". ברור לכל בר-דעת שהבעיה היא לא עם דעות ביקורתיות משמאל ומימין. והעובדה היא כי ישנם לא כל שופט בעל דעות שמאל נפסל. עובדה זו מספיקה בכדי לפסול את הטיעון המגוחך באשר למקארתיזם. הבעיה, אפוא, מתחילה כשיוצרים מגזימים ועוברים את הגבול, תוך ביטויים גזעניים, קריאה לסרבנות ודקלום הפרופגנדה של "חמאס".

אך הדיון המהותי, למעשה, עמוק ושורשי יותר. שאלת האיזון הנדרש, היא גם שאלת מעמד האליטות בחברה הישראלית. למה בעצם מתכוון, עמוס עוז, בדבריו המתנשאים עד-כדי הגחכה עצמית? הטענה של עוז היא זו: אם אתם, אזרחי ישראל, לא קונים וקוראים מספיק את ספריי, אזי שאתם לא קוראים ספרים כלל והנכם בורים ושטחיים.

הרובד השני של הסאב-טקסט, חושף את הדיון המרכזי. מישהו מעז לנסות לפגוע באליטה של עוז על-ידי החלפת חלק זעום מאנשי שלומם בוועדת השופטים וגיוון השיח והשקפת העולם בפרס ישראל. אותם 70% שקוראים את "ישראל היום", שאינם קוראים ספרים, לא מבינים את הסכנה בביטול "מועצת חכמי הספרות" של השמאל. כיצד יוכלו לחיות את חייהם ללא הדרכת אליטת השמאל של עוז? כיצד יגבשו דעה ללא הפרשנויות של התקשורת "האמיתית" – התקשורת שלנו (אגב, "ישראל היום")? ללא טעמינו בספרים?

ההצהרות של עוז וחבריו, אפוא, מעידות בעיקר על מצוקה. הם מבינים היטב שהמיליה שלהם הלך ונשחק ונתפס בציבור הרחב מיום ליום כפסאבדו-אליטה מדושנת ומנותקת, החיה לה במגדל השן. בתהליך זה, שהחל עוד ב-1977 - במהפך הגדול שהעלה את הימין לשלטון – טענה אז האליטה השמאלית שצריך להחליף את העם. "אם אמנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה", אמר אז יצחק בן-אהרון.

זו היא, אם כן, זעקת הקרב של האליטה הישנה. אליטה החשה בסכנת העברת השרביט לקבוצה אחרת. על כך נסוב כל רעש האדמה שנוצר בעקבות אי-מינוי שני שופטים מהאליטה הישנה, שעודנה נאחזת בקרנות המזבח ואינה מרפה משליטתה בכיפה של המוסדות המשפיעים ביותר – התקשורת, האקדמיה, בתי המשפט והתרבות. כמו לביאה פצועה ושותת דם, הנעמדת באפסות כוחותיה לפני גוריה, חושפת האליטה את שיניה כאיום אחרון ומעורר רחמים, רגע לפני שהיא נכנעת.

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד

  • עוד באותו נושא:
  • פרס ישראל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully