פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חשיפה: מה הוביל ליום שבו נתניהו ברח מהסכם המסגרת לשלום

      אבו מאזן כבר היה בגשר אלנבי כאשר יועצו של פרס התקשר, והודיע שאין עוד טעם לפגישה: ראש ממשלת ישראל החליט לעצור את הדיונים המתקדמים. על מה קמו ונפלו השיחות שנתניהו ניהל מרחוק?

      ראש הממשלה בנימין נתניהו עם יושב ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן, שרת החוץ של ארה"ב הילרי קלינטון, השליח האמריקאי למזה"ת ג'ורג' מיטשל בועידת פסגה בוושינגטון- ספטמבר 2010 (לשכת העיתונות הממשלתית , משה מילנר)
      אבו מאזן ונתניהו עם הילרי קלינטון בוושינגטון ב-2010 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

      הסיפור הבא לא צפוי, כנראה, לשנות את התפיסה שרווחת בציבור ובהנהגה בישראל מאז ימי האינתיפאדה השנייה, ולפיה "אין פרטנר" בצד הפלסטיני. זו תפיסה המתבססת, בין היתר, על אמירות מפי פוליטיקאים מהימין, שגרסו כי בכל פעם שהגיע רגע האמת, יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן חמק מלהשיב בחיוב, או סרב, להצעה שהונחה לפניו להסכם שלום. אולם במקרה אחד לפחות, הקלישאה הזו נראית מופרכת, ואפילו שקרית.

      שיחות עם בכירים פלסטינים וישראלים מגלות כיצד עולה כי אז, לפני פחות מארבע שנים, היה זה דווקא נתניהו שחמק ברגע האחרון מלקדם את שיחות השלום, דווקא אחרי שאבו-מאזן הגיע להבנות מרחיקות לכת עם הנשיא שמעון פרס על הסכם מסגרת, או על עקרונות שעל פיהם יחודש המו"מ.

      דבר קיומן של השיחות כבר נחשף בעבר על-ידי העיתונאי בן כספית, שגם דיווח על ביטולה ברגע האחרון של הפגישה שתוכננה להתקיים בעמאן ביום חמישי, 28 ביולי 2011, בין פרס לאבו מאזן, בשל סירובו של רה"מ נתניהו להצעות הקונקרטיות שביקש פרס להציג. אך מה שלא פורסם עד כה, ונחשף כאן לראשונה, הוא תוכנן של השיחות ושל ההבנות שאליהן הגיעו הצדדים, בידיעתו המלאה של נתניהו. ברגע האמת, כאמור, נתניהו נאלם, וסירב להעניק לאשרר את השיחות.

      בין עמאן לאירופה

      השיחות בין פרס לאבו מאזן התנהלו הרחק מעיני התקשורת, ונמשכו יותר משנה. לנוכח הקיפאון העמוק במו"מ בין הצדדים, החל נשיא המדינה בסדרה של פגישות עם הראיס הפלסטיני, כדי לקדם את האפשרות לחידוש המו"מ הרשמי. הפגישות התנהלו בכמה מבירות אירופה, בהן לונדון ורומא. בחלוף הזמן הפכה עמאן למארחת כמעט-קבועה של שני האישים. גם את המפגש האחרון, שבוטל, הייתה אמורה לארח הבירה הירדנית.

      את שני הנשיאים ליוו בשיחות היועצים המיוחדים שלהם: בצד הישראלי אבי גיל, שעבד לצד פרס עשרות שנים, ובצד הפלסטיני ראש צוות המו"מ, סאיב עריקאת. מרגע תחילת המפגשים, שאפו שני הצדדים ליעד צנוע, ולא יומרני מדי, כלומר, להגיע למסמך מסגרת (פריים-וורק) שיסלול את הדרך לחידוש השיחות. מראש, לא הייתה כוונה להגיע להסכם שלום מלא בין הצדדים. היה ברור כי לכך, ניתן יהיה להגיע רק לאחר כניסתן של השיחות לשלב הרשמי.

      מכאן נבעה בעצם ההחלטה לנהל שיחות לא-רשמיות בין האישים, אך לרתום למהלך את נתניהו כבר בשלב הראשוני שלהן. פרס קיבל את אישורו של ראש הממשלה לנהל שיחות עם יו"ר הרשות הפלסטינית כדי לבחון את היתכנות ההסכם המדיני. ועם זאת, בכל הזמן הזה היה ברור לכל המעורבים, כי לנתניהו יש אפשרות להתנער מההבנות שאליהן יגיעו שני הצדדים, ולטעון כי אלה עמדותיו של פרס בלבד. כך, נתניהו יכול היה להחזיק בחבל משני קצותיו: לנהל מו"מ באמצעות פרס, אך אם הנשיא מגיע עם אבו מאזן להסכם מסגרת - שלא ימצא חן בעיניו - הוא תמיד יכול היה להתנער מכך, ולטעון "זה לא אני".

      מסמך השלום (יח"צ)

      נשיא המדינה היה אמנם ביחסים טובים (יחסית) עם נתניהו באותה תקופה, אולם היה ברור, גם לצד הפלסטיני, שאין מדובר כאן בשליחו האישי של ראש הממשלה יצחק מולכו, אלא בערוץ שנתניהו תמיד יוכל להתכחש לו. כאן נעוץ גם הוויכוח המאוחר הנוגע לחשיבותו של ערוץ השיחות הזה. בשני הצדדים, יש מי שטוען כי בסופו של דבר, חוסר התחייבותו של נתניהו לשיחות הללו עיקר אותן מתוכן, בעוד אחרים, פלסטינים וישראלים, אומרים כי אלה היו הבנות מרחיקות לכת, בידיעתו המלאה של ראש הממשלה.

      בחלוף הזמן, נרשמה בשיחות התקדמות משמעותית. אבי גיל ועריקאת ניהלו גם מפגשים נפרדים, ללא נוכחות המנהיגים, כדי לקדם את הערוץ. לכל אורך הדרך, נתניהו קיבל עדכונים על השיחות. אבו מאזן, מצדו, שיתף את אנשיו הקרובים ביותר בנוגע להבנות הנרקמות לקראת הסכם המסגרת, שמזכיר, במידה רבה, את התכנים של הסכם העקרונות, שביקש גם ג'ון קרי לגבש. ההבנה המרכזית של שני הצדדים הייתה שיש להגיע להבנות בסיסיות על הנושא הטריטוריאלי: גבולות המדינה הפלסטינית, סוגיית ירושלים (ובעיקר המקומות הקדושים) וסוגיית הפליטים.

      לא מעט ניסוחים נבדקו עד שהתגבשה הבנה הדדית, ולפיה המסמך המתוכנן יכלול אמירה בדבר הקמת שתי מדינות, פלסטינית וישראלית, בגבולות 4 ביוני 1967, תוך חילופי שטחים שוויוניים. בשלב הזה עדיין לא דובר על מספרים מדויקים: אנשיו של אבו מאזן מסבירים היום כי במהלך השיחות, יו"ר הרשות שב והסביר כי הוא יהיה מוכן "להסתפק" ב-98% מהגדה. הוא גם התעקש שחילופי השטחים יהיו שווים באיכות ובגודל, ומכאן הנוסח שנקבע להסכם המסגרת. נדגיש כי נושא המספרים היה כבר מחוץ למסגרת הדיונים אודות אותו מסמך עקרונות ועלה בדיון בין האישים, לא מעבר לכך. על פי מקורבי אבו מאזן, ההבנות למסמך המסגרת כללו גם אמירה על פירוזה של המדינה הפלסטינית מנשק ומצבא, עם נוכחות של גוף שלישי במעברי הגבול והגבולות.

      הר הבית בירושלים (GettyImages)
      אבו מאזן לא הסכים לוותר על הריבונות בהר הבית (צילום: אימג'בנק, Gettyimages)

      בנושא ירושלים נוצרה הבנה לגבי חלק מהסוגיות השנויות במחלוקת, בעוד שאת זו הנוגעת לאגן הקדוש, הותירו לשלב מאוחר יותר של המו"מ. פרס ואבו מאזן הסכימו לכך שירושלים תהיה בירת שתי המדינות ותישאר "עיר פתוחה". השכונות היהודיות יהיו בריבונות ישראלית, והשכונות הפלסטיניות - בריבונות פלסטינית. המחלוקת שנותרה בעינה הייתה סביב הר הבית. בשום שלב, לא הסכים אבו מאזן לוותר על הריבונות בהר הבית, גם לא בתמורה לאמירה הכללית לגבי ריבונות ערבית או "דתית". לכן, הוחלט שהסכם המסגרת המתוכנן, לא יכלול בשלב זה אמירה אודות גורלו של הר הבית.

      מהיכן ההתעקשות הפלסטינית על ריבונות בהר הבית? לא מעט הסברים ניתנו לנושא זה, כולל טענה חוזרת ונשנית מצד בכירים פלסטינים שהושמעה בפניי, ולפיה "אל-אקצא שלנו", ושלא יהיה הסכם שלום ללא ריבונות פלסטינית שם. זו אינה עמדה חדשה, וייתכן שהיא נובעת מהרצון הפלסטיני לרכוש מעמד יוקרתי במיוחד בעולם המוסלמי. כלומר, שאם סעודיה היא האחראית על שני המקומות הקדושים ביותר לאסלאם, מכה ומדינה, הרי שהפלסטינים יהיו "בעלי הבית" של המקום השלישי, מסגד אל-אקצא. מבחינת הפלסטינים, לא מדובר רק בנושא דתי. זהו סיפור לאומי, והסמל הדתי הוא אמצעי לביסוס מעמד מדיני.

      אבו מאזן הסכים להתחייב לסיום הסכסוך

      ומה באשר לפליטים? כאן, הסכימו הצדדים - שוב - על נוסח מעורפל מעט, שייכנס להסכם המסגרת: משפט כללי שיקבע כי פתרון בעיית הפליטים יהיה "מוסכם וצודק", בדומה לנוסח המופיע ביוזמה הערבית לשלום, אך ללא אזכור החלטה 194 של האו"ם. גם בסוגיה הזו עלו שפע של רעיונות מהצד הפלסטיני, לקראת הסכם שלום עתידי. בכיר פלסטיני הבקיא בפרטי השיחות, אמר לי כי אבו מאזן הציג בפני פרס את החלופות שהוא מבקש להציג לפליטים: 1. שמירה על מקום המגורים הנוכחי תוך קבלת פיצוי. 2. מעבר למדינה שלישית ופיצוי. 3. שיבה למדינת פלסטין (בגבולות 67). 4. חזרה לישראל, בהתאם להסכמתה של ממשלת ישראל.

      אך לדבריו, לא הוצג מספר פליטים קבוע לכל שנה. לפיכך, המתווה של אבו מאזן היה שבכל שנה מחדש, תחליט ישראל על מספר הפליטים שיורשו לשוב לתחומה (בשיחות מאוחרות יותר, אבו מאזן נטה לבקש שישראל תקלוט לשטחה 10,000 פליטים פלסטינים בכל שנה, במשך 15 שנים. כלומר בסך הכל, 150,000). עם זאת, אבו מאזן היה מוכן לכלול סעיף הנוגע לסיום כל התביעות ההדדיות ולסיום הסכסוך, בניגוד לטענות שנשמעות בימין הישראלי על כי הוא אינו מסכים לכך.

      הרושם של הצד הפלסטיני והישראלי, אז וכיום, הוא שהשיחות התנהלו בפיקוח מרחוק של נתניהו. הוא ידע על כל פרט ומשפט. ואולי מכאן התדהמה שבה התקבלה "הבריחה" של נתניהו מהתקדמות להסכם מסגרת רשמי. ברגע האמת, בחודש יולי 2011, ראש הממשלה התקפל. נתניהו לא עמד בהתחייבות להעביר אסמכתא רשמית לשיחות, ופרס הבין שאין טעם בפגישה עם אבו מאזן בעמאן. הצעה נוספת, להסכם מסגרת, נזרקה לפח, והיחסים בין פרס לנתניהו עלו על שרטון, כאשר הנשיא דאז איבד את האמון שהיה לו בראש הממשלה.

      מדוע נתניהו שינה את עמדתו ואת יחסו לשיחות ברגע האחרון? לא ברור. מלשכת ראש הממשלה נמסר בתגובה כי "בניגוד מוחלט לנטען", נתניהו מעולם לא הסכים לאף אחד מהסעיפים הללו. באופן אירוני כמעט, דווקא פרסום הדברים כאן יסייע לנתניהו, מן הסתם, בייצוב מעמדו בקרב מצביעי הימין. ומה באשר לשלום? זה כנראה יכול לחכות.

      מלשכתו של פרס סרבו להתייחס לדברים.