באוגוסט 2011, חצי שנה לתוך מלחמת האזרחים בסוריה, חרץ נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, את גורלו של הנשיא בשאר אסד: "עתידה של סוריה ייקבע על ידי אזרחיה בלבד, אך הנשיא בשאר אסד עומד בדרכם. למען העם הסורי, הגיעה העת שהנשיא אסד יפנה את כסאו".
שלוש שנים וחצי חלפו מאז, וארצות הברית אפסנה את תכניתה להדיח את אסד. למעשה, תרחיש כזה הוא הגרוע ביותר מבחינתה, לפחות כל עוד ארגון "המדינה האיסלאמית" (דאעש) שולט על צפון-מזרח המדינה. בזמן שהמערכה האמריקנית מתמקדת כעת בהצלת עיראק, כוחות הקרקע הסוריים הם המחסום העיקרי העומד בפני התפשטותו של דאעש לשטחים נרחבים יותר מאלה שכבר תפס.
בריאיון שהעניק אסד לעורך חדשות המזרח התיכון ברשת BBC, ג'רמי בואן, טען נשיא סוריה כי ארצות הברית משתפת אותו במבצעים נגד דאעש בסוריה. המידע, לדברי אסד, אינו עובר לממשלת סוריה ישירות, אלא דרך צד שלישי - ממשלת עיראק. "הם לא מדברים עמנו, ואנחנו לא מדברים עמם", הסביר אסד. "לפעמים הם (הצד השלישי) מעבירים הודעה כללית, אבל זה לא משהו טקטי". טענה זו גם אם היא אינה בהכרח מדויקת היא המימוש הלא-מפתיע של "הברית שבשתיקה" שמקיים ממשל אובמה עם משטר אסד, בזמן שזרועות אחרות של הממשל תומכות, על הנייר לפחות, באופוזיציה המתונה בסוריה.
רק בקיץ שעבר עמדה ארצות הברית לצאת למבצע צבאי בסוריה, שהיה עשוי למוטט את משטר אסד, ואולי גם לזרז את הגעת דאעש לתחומיה. נאום "הקו האדום" המפורסם שנשא אובמה שנה קודם לכן, כבל אותו בדילמה קשה: כיצד למלא את התחייבותו לציבור - כלומר, לפעול ביד קשה לנוכח ההוכחות המוצקות לשימוש הסורי בנשק כימי נגד אזרחים; ומנגד, לא להיגרר למלחמת ענישה אזורית, שתיענה בתגובה קשה מצד רוסיה. רק הסכם דיפלומטי מקיף, שהושג כמעט ברגע האחרון, הוביל לפירוק חסר תקדים של מאגרי הנשק הכימי העצומים של סוריה, וחסך יציאה למבצע צבאי, שמהדורות הטלוויזיה ידעו לנבא כיצד ייפתח, אך לא ידעו להעריך כיצד יסתיים.
כדי להבין עד כמה הפכפך המצב בסוריה, ועד כמה קשה זה להעריך אם אסד ישרוד בשלטון עד סוף 2015, שווה לחזור לתחזית השנתית שפרסם ה"אקונומיסט" בסוף השנה הראשונה של מלחמת האזרחים בסוריה. "הנשיא אסד אינו צפוי לשרוד את 2012 בתפקיד, וזאת משום שהרוב הסוני, שעמו נמנים הקצינים הבכירים ואנשי העסקים, החליט להפסיק את שלטונו של המיעוט העלאווי, שמהווה כעשירית מכלל האוכלוסייה".
שנה לאחר מכן, פרסם המגזין - שדווקא ידוע בתחזיותיו המדויקות - נבואה זהירה יותר: "ייתכן שהמרי נגד הנשיא בשאר אסד ידוכא במהלך 2013 - אבל יותר סביר דווקא שאסד ובני משפחתו - ששלטו בסוריה מאז שאביו המנוח חאפז ביסס את הדיקטטורה שלו בשנות ה-70 יודחו מכיסאם".
בוושינגטון, בינתיים, לא עוסקים בנבואות. בחודש שעבר דיווח ה"ניו יורק טיימס" כי ממשל אובמה מגבש שתי יוזמות דיפלומטיות חדשות לסיום מלחמת האזרחים בסוריה. באף אחת מהן לא נדרש הנשיא אסד להתפטר. הבחירות הבאות בסוריה יתקיימו רק ב-2021, וכפי שהדברים מסתמנים כעת, אסד לא יפרוש מהנשיאות מרצונו החופשי.
הריאיון שהעניק הנשיא הסורי ל-BBC לא כלל אמירות חדשות או מרעישות במיוחד. ייחודו היה בעצם קיומו. העובדה שבשאר אסד חזר להתראיין לתקשורת המערבית בתקופה האחרונה מצביעה על כך שהוא מרגיש ביטחון גובר במעמדו: במובן מסוים, המלחמה בדאעש רק מיטיבה עמו.
עם זאת, חשוב לזכור שיש כיום שתי מדינות: סוריה של דאעש - שעליה אנחנו שומעים כל העת, המככבת בסרטונים ובמאמרים - וסוריה של אסד - זו שנותרה בשליטתו בדרום ובמערב המדינה. המצב בסוריה של אסד נעשה כה מזוויע ובנאלי, עד שהוא כבר לא זוכה כמעט לכותרות במהדורות החדשות, אלא ביום שכזה, כאשר אסד מתבדח עם כתב בריטי ואומר: "פצצות מצרר? אפילו אין לנו סירי בישול".
עם כניסת מלחמת האזרחים בסוריה לשנה החמישית, ועליית מניין ההרוגים ל-210 אלף, פצצות המצרר הפכו לנשק הרצחני ביותר שבו משתמש חיל האוויר של אסד נגד אזרחי המדינה. במהלך היום הפיצו פעילי אופוזיציה תמונות זוועה של ילדים מורעבים בערים הסוריות הנצורות, וכתבו: "זוהי לא אושוויץ - זוהי סוריה של אסד". ממשל אובמה מעדיף את אסד, רוצח ההמונים, על פני שליט אחר מטעם אחת מקבוצות הג'יהאד שצוברות כוח בסוריה, ובכלל זה דאעש. ייתכן שהשיקול הקר הזה הוא הנכון ביותר כעת, גם אם הוא לא נעים במיוחד.
(עדכון ראשון: 21:00)