וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מה גורם לי לטלפן לבעלי המת?

בכל פעם שאני קמה בבוקר בתחושה טובה, מרגישה שסופסוף קלטתי שדולב איננו ושאני כבר לא מחכה לו יותר שיחזור, באותו יום בצהריים אני שוב שוכחת ומנסה להתקשר אליו לעדכן אותו במשהו

מיכל קסטן קידר. דרור עינב
האבל הוא כמו ספירלה. מיכל קסטן קידר | צילום: דרור עינב/דרור עינב

לטורים הקודמים של מיכל קסטן קידר

לפני כמה ימים קמתי בבוקר וגיליתי שהזמן שם לי פלסטר על הלב. ידעתי בוודאות פנימית שלא יהיו לי יותר לילות ארוכים על המרפסת, בהם אני בטוחה שעדיף היה לו אני הייתי מתה ודולב היה נשאר אחריי, בלעדיי. לילות בהם הכאב היה כל כך בלתי נסבל שחשבתי שאני לא רוצה לסבול אותו יותר. שאני לא יכולה לסבול אותו יותר. שעדיף לי לא להיות. אבל גם אז, בלילות הארוכים ההם, כשנברתי ברצון להיעלם, ידעתי שזה בעצם משאלה לא הגיונית לעלות לשמיים, היכן שהבטחתי לגיא הקטנה שאבא נמצא. אז אולי פשוט אצטרף אליו, או אפגוש אותו לזמן קצר, ואז אשלח אותו חזרה למטה כדי שמישהו יטפל בילדים שלנו. ולמרות שידעתי שהוא לא באמת שם, כי אני יותר קרובה למחשבות של אורי, הבן הבינוני, שהתעקש שדולב קבור עמוק עמוק מתחת לאדמה, ובכלל לא בשמיים, וכך גם הרגשות שלו והמחשבות שלו. הוא לא נמצא יותר. בשום מקום.

באותו בוקר מופלא, עם הפלסטר על הלב, ידעתי שלעולם כבר לא יתקוף אותי כאב הבטן הפתאומי, כמו אגרוף חזק. כאב שרק רוצה לצרוח החוצה תחזירו לי אותו. עכשיו. מיד. אני רוצה אותו כאן לידי על הספה עכשיו. כאן במיטה שלנו, לידי. והמחשבה שאולי באמת אין דבר העומד בפני הרצון, ואם רק ארצה אותו מספיק חזק, עם כל גופי, הוא באמת יחזור. ואני מנסה לשמוע את הקול שלו מדבר בטלפון בגינה שיחות צבא, כדי שאוכל לצאת ולנזוף בו להיכנס כבר הביתה ולשחק עם הילדים, כי הם התגעגעו אליו נורא.

ובאותו בוקר הייתי בטוחה שגם לא ירדפו אותי יותר המחשבות המטרידות, הנוראיות. אלה שאמרתי בקול רם רק לחברים שלו, שכעסו עלי מאוד, אבל אי אפשר להתווכח עם מחשבות שמכות בך פתאום, ורק צריך להוציא אותן החוצה עד שהן נעלמות. המחשבות של איך אפשר להגיד שהיה איש משפחה למופת אם העמיד את עצמו בכזו סכנה והשאיר את ילדיו יתומים. ואני אפילו זוכרת שפעם אחת בלבד בכל השנים שלו בצבא ניסיתי להשתמש בטיעון הזה לשכנע אותו לעזוב את המסלול הקרבי, אבל שנינו הבנו שזו מניפולציה ושאני לא באמת חושבת על הדברים האלה, אז ישר השתתקתי. למה השתתקתי? וגם כשבכיתי את המחשבות האלה לחברים ולעצמי, ידעתי שהוא היה איש משפחה מצוין, הבעיה שהוא היה גם איש צבא מצוין. ובסוף הצבא ניצח.

דולב קידר, שנהרג במבצע "צוק איתן", ומשפחתו. באדיבות המשפחה
היה איש משפחה מצוין, ובסוף הצבא ניצח. דולב קידר/באדיבות המשפחה
תנו לי רק עוד 24 שעות עם דולב. אני אתחבק כמה שעות. אחזיק אותו חזק חזק בידי, אלחץ אותו על החזה ולא ארפה

ועם הפלסטר על הלב השבור, חשבתי שאני כבר מסתכלת אחורה, מרחוק, על הייאוש העמוק והמשתק שהיה תוקף אותי ברגעים המעטים והמאוד פתאומיים שבהם כן הבנתי, ידעתי שהוא לא יגיע יותר. והקוצר נשימה והצורך להקיא שנלוו לייאוש הפתאומי הזה. ובאמת שהייתי בטוחה שזה כבר מאחוריי, כי אחרי יותר מחצי שנה בלעדיו אולי כבר ההבנה עברה מהראש לבטן.

אבל שלשום הבת הגדולה שלנו שברה את הרגל, ואחרי הגבס ואיסוף הקביים מיד שרה חיפשתי את הטלפון בתיק כדי לעדכן אותו ולספר לו איזה גיבורה היא הייתה. ואתמול אורי שלנו חגג יומולדת וגם השתתף בתחרות רובוטיקה אזורית, ובדרך לתחרות התחלתי לחייג כדי שיאחל לאורי מזל טוב וגם בהצלחה ושישמע בעצמו איך אורי מתרגש מהתחרות, כי הוא עוזר הנבחרת היחיד ודולב כל כך אהב לשמוע אותו כזה נרגש, ואז הפסקתי את החיוג באמצע והתחלתי להתנשף. ורק במזל לא הספקתי להגיד לאורי או למאיה בואו נתקשר לאבא, למרות שאני בטוחה שהם חשבו את זה בעצמם.

בכל פעם שאני קמה בבוקר בתחושה טובה, מרגישה שסופסוף קלטתי שדולב איננו ושאני כבר לא מחכה לו יותר שיחזור, באותו יום בצהריים אני שוב שוכחת ומנסה להתקשר אליו לעדכן אותו במשהו. תנועה אוטומטית של היד אל הטלפון ושל הלב אל המקום שבו הייתי שלמה. האבל הוא כמו ספירלה, אמרה לי חברה שהתאלמנה לפני שנים רבות. זה לא מתקדם בקו ישר. איך שאת חושבת שהתקדמת, הוא מושך אותך חזרה עמוק פנימה ואת חוזרת למשבצת הראשונה ומתחילה את כל הרגשות מחדש.

תנו לי רק עוד 24 שעות עם דולב. אני אתחבק כמה שעות. אחזיק אותו חזק חזק בידי, אלחץ אותו על החזה ולא ארפה. ואדבר איתו. אספר לו הכל. או שפשוט נשתוק ביחד ונקרא עיתון על הספה, הרגליים שלי נשענות על הרגליים שלו והידיים בקרבה שמאפשרת ללטף מדי פעם, מתי שרוצים. ואז נביא את הילדים מוקדם מבית הספר, ונשחק ונאהב אותם ביחד. או שאבקש ממנו לשחק איתם לבד ורק אתבונן ביופי הזה של אבא חי שמשחק עם ילדיו. אם רק יתנו לי שבוע נוסף.

אבל לא יהיו לי עוד 24 שעות. לא תהיה לי אפילו עוד שעה או דקה. כל מה שיש לי זה זיכרונות שאני יכולה להתחמם מהם ולהתעטף בהם, ולחיות אותם שוב ושוב. זיכרונות של ישיבה מחובקת על הספה, קוראים עיתון עם רגליים וידיים שקרובות מספיק כדי ללטף כשרוצים. זיכרונות של אהבה עצומה, של גבר אמיתי שגידל ופיתח אותי ואני אותו, שהיינו מדברים על הכל, מלמדים אחד את השני על החיים ועל עצמנו. זיכרונות של חיים שבהם אתה יודע שבסוף יהיה בסדר, שביחד נוכל להתגבר על הכל. אם לא מחר אז מחרתיים, העיקר שיש לנו אחד את השני. זיכרונות של אהבה שיכלה להספיק לחיים שלמים. תודה ואהבה לך בובי שלי, על 16 שנים קצרות אבל אהובות, בהן היינו משפחה שלמה, גם אם לא מושלמת.

סגן אלוף דולב קידר, בעלה של מיכל, נהרג במהלך מבצע צוק איתן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully