האלונקה המבישה במסדרון חדר המיון

רובנו זוכרים את הדודה מהמסדרון במחלקה הפנימית בבית חולים לגליל המערבי בנהריה. לטעמי אותה דודה הפכה ובעל כורחה לאחת מגיבורות התעמולה של הבחירות בקיץ של 1999.

למי שהספיק לשכוח, אותה דודה הגיעה למחלקה לרפואה דחופה (חדר המיון) של אותו בית חולים במצב קשה באותו חורף ולאחר סדרת בדיקות , אבחון ראשוני וייצוב, התקבלה למחלקה פנימית להמשך הטיפול. עד כאן הכול טוב ויפה, כמובן מלבד המחלה של הדודה, אלא מה? המחלקה הפנימית הייתה בתפוסה מלאה ולא הייתה ברירה מלהשכיב אותה מספר ימים במסדרון. הדודה הייתה ערירית ורק שכנתה המסורה סעדה אותה לאורך כל תקופת האשפוז. ביתיים, הדודה לא שרדה ותהיה מנוחתה עדן.

באותה תקופה, מחסור במיטות אשפוז והשכבת חולים או חולות במסדרון של מחלקה פנימית הייתה תופעה חריגה כל כך, שזיכתה של הדודה "המסדרונית" בתפקיד לא זוטר באותה מערכת בחירות. כי אז, החברה הישראלית לא הסכימה להתנהלות מסוג זה, קל וחומר למיסודה והרחבתה.

מה קרה לנו מאז? תוך מספר שנים התופעה המגונה של אשפוז חולים בחורף במסדרון של מחלה פנימית הפכה למדיניות ממוסדת ולגיטימית וללא תלות עונתית, ואת המדיניות הזו הרגישו על בשרם מאות ואלפי חולים בשנים האחרונות כשהם נבדקים, מטופלים, אוכלים וישנים במסדרון מאחורי פרגוד בכדי לשמור על פרטיותם.

הציבור הושפל, שתק ולא יצא לרחובות (הרי כבוד האדם ובריאותו אינם גבינת קוטג'). מהר מאוד המסדרונות וחדרי האוכל של המחלקות הפנימיות התמלאו בחולים ובפרגודים, ולא היה מנוס מפתרון יצירתי ומבריק נוסף והוא אשפוז חולים במחלקות לרפואה דחופה. מחוסר ברירה, החולים שעברו בדיקות, אבחון, טיפול ראשוני והוחלט לאשפזם, נשארו בחדרי המיון לשעות ולעתים לימים, עד להעברתם למחלקות המאשפזות, או לסירוגין שחרורם הביתה.

במקור, המחלקה לרפואה דחופה כשמה כן היא, ונועדה לקבלה מהירה של החולים הדחופים. תפקידה לבצע אבחון מהיר, זיהוי מצוקות ומצבים מסכני חיים, מתן טיפול ראשוני, ייצוב והעברה לאשפוז בבית החולים או שחרור לאלתר להמשך טיפול במסגרת קהילתית. חדרי המיון מהווים את החוליה המקשרת בין הרפואה בקהילה למערך האשפוז, ובכל שנה מטופלים בהן כשלושה מיליון מקרים. חדרי המיון, שהיו אמורים להיות חלון הראווה של מערכת הבריאות הציבורית, היו גם במוקד דוחות חמורים של מבקר המדינה שהנחה את משרדי האוצר והבריאות לשפרם באופן דחוף לאורך השנים.

בעקבות המדיניות הקלוקלת של השהיית מאושפזים לשעות או ימים במחלקות לרפואה דחופה, אלו הפכו בהדרגה ממחלקות לרפואה דחופה (מלר"ד) למחלקות לרפואת מושהים (מלר"ם).

עדות לכך הם אלפי החולים ששוהים במלר"דים שעות ולעתים ימים בהמתנה למיטות אשפוז במחלקות. מדיניות זו גורמת לנזק ועוול הן לחולים המושהים והממתינים לאשפוז שלא ניתן לקדם את הבירור והטיפול שלהם בתנאי מיון, והן לחולים הדחופים שמגיעים למלר"דים.

כפתרון לתפוסה המלאה במחלקות, המסדרונות, וחדרי האוכל והמיונים, התחלנו לפזר בלי הכרה אלונקות במסדרונות. אם פעם הסיסמה הפופולרית הייתה "מחשב לכל ילד", עכשיו הסיסמה הרווחת במערכת הבריאות היא אלונקה מול כל מיטה.

עמדות הבדיקה במלר"ד הינן תקניות עם תשתית כמתבקש כולל אספקת חמצן, אפשרות לניטור ועוד. לכל עמדה יש שם או מספר, למשל מיטה מספר 10. אבל האלונקה ממול הינה אקראית, מאולתרת וללא שום תשתית מסביב, שלא לדבר על פרטיות. גם לה יש שם - אלונקה "מול" 10.

הקולות שנשמעים בימים האחרונים אודות תזמון ותזמור של הרעש התקשורתי אודות מצוקת האשפוז והניצול הציני כביכול של תקופת קדם הבחירות מקוממים. אנו, אנשי הרפואה הדחופה, יחד עם עמיתינו בבתי החולים ובקהילה, מתריעים כבר כמה שנים ומזהירים מקריסת המערכת.

כמובן שלמען הבראת מערכת הבריאות הציבורית נחוצים מיליארדים (תוספת של אלפי מיטות אשפוז, ציוד, טכנולוגיה, הכשרה וקליטת כוח אדם רפואי, סיעודי ואחר). מיזם שיתבצע בשלבים וייקח שנים להשלמתו, אזי מוטב להתחיל בשלב הראשון בצומת הכי קריטי, קרי - במחלקות לרפואה דחופה שהן המחלקות של כולם, כולל רופאים, אחיות ומטופלים, מכל התחומים וההתמחויות.

בתקווה שכתבה זו תזכה לעיניים בוחנות ופקוחות ואוזניים קשובות אצל הקברניטים, כל זאת לזכר הדודות והדודים שחוו אשפוזים כמתואר לעיל, בפרט ושאשמתם היחידה הייתה שהאריכו חיים והפכו בעל כורחם לחסרי ישע, ולמען החברה על דודותיה ודודיה הבאים והבריאים בשלב זה בכלל.

ד"ר דראוושה היה חבר ועדת גרמן לחיזוק הרפואה הציבורית והוועדה לחיזוק הרפואה הדחופה בישראל

לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד