למה דומה כביש 31? לשור מועד מאוד, שנוגח באנשים למוות דרך שגרה, (76 קורבנות בתוך כעשור, לא כולל שמונה ההרוגות מאתמול). שור מועד שבעליו, כלומר המדינה, נמנע מלהכניסו למכלאה כדי להגן על הציבור מפניו. כלומר - נמנע מלערוך בו את השיפוץ החיוני של תשתיות הבטיחות הגרועות, שמפילות בו חללים כה רבים. לאחרונה החלה המדינה לטפל בחלק מקטעי הכביש, מעט מדי מאוחר מדי.
בניגוד לדימויו כאקראי ונתון לחסדי הגורל, תחום הבטיחות בדרכים הוא דווקא תחום מדויק ומחושב מאוד. חלים עליו כללים ברורים, הגיוניים ותקפים, של שכר ועונש, נזק ותועלת, רווח והפסד. המקומם הוא, שלפי כל הכללים הללו, התאונה שאירעה אתמול בדרום, כמו שאר התאונות שיקרו השנה בכבישים אדומים ומוקדי סיכון אחרים ברחבי הארץ, יכולה היתה להימנע, מוכרחה היתה להימנע, ולא רק מהטעם הערכי של הצלת חיי אדם, אלא גם מהטעם התועלתני של חיסכון כספי למשק.
מה מגדיר קטע כביש כ"אדום"? נוסף לעובדה שהוא מרובה נפגעים וקטלני, תשתיות הבטיחות שלו גרועות או לא קיימות: אם אין בו הפרדה בין הנתיבים, הרי שכל טעות קטנה שמבצע נהג בנתיב הנגדי, מנמנם, מתבלבל, מסמס או מוסח דעת בצורה אחרת, מסתיימת בתאונה חזיתית בנתיב השני. בכביש 31 אין הפרדה בין הנתיבים. אם היתה, היא היתה בנויה מחומר סופג אנרגיה, היתה מאלצת את המשאית הפוגעת ואת האוטובוס הנפגע, לנסוע במרחק זה מזה, והיתה מתקנת את טעותו של הנהג, במינימום נזק. לפי דוח של בנק ישראל, שבחן את העלות הכלכלית של תאונות הדרכים לקופת המדינה, התקנת הפרדה מפחיתה את התאונות בכשליש.
אם השוליים צרים, או לא קיימים, הרי שגם כשנוצר מצב חירום, לנהגים העומדים להיות מעורבים בתאונה אין לאן לברוח. בכביש 31 אין שוליים. אם היו, יכולים היו הנהגים לסטות אליהם ולמנוע את התאונה. הדוח של בנק ישראל מצביע על הפחתה של 15% בתאונות, בהוספת מטר לשוליים.
תאונת המתפללות - כל הכתבות והעדכונים
וישנם גם ליקויי בטיחות שלא השפיעו על התאונה הקשה מאתמול: היעדרה של תאורה בלילה בכביש 31 (התאונה אירעה באור יום), המגבילה את הראות לכ-30 מטרים בלבד טווח פנסי המכונית, במקום לכ-500 מטרים שמעניקה תאורת הכביש, ואשר מסייעת לאתר מראש גם בעלי חיים על הכביש, גמלים למשל, ולמנוע את ההתנגשות בהם.
מה שמקומם במיוחד בתאונות קטלניות שמתרחשות בכבישים אדומים, הוא חוסר התוחלת ותחושת השווא של האסון. הסטטיסטיקה הרי מנבאת מראש, במספרים מדויקים, את הקטל העתידי הוודאי. ברור גם שבסופו של דבר, אחרי כך וכך קורבנות מיותרים, יתוקן הכביש האדום, תותקן בו הפרדה ותאורה, העיקולים ימותנו, שוליים רחבים יסללו והקטל ייעצר.
עלינו להקדים את הטיפול בכבישים האדומים ובמוקדי הסיכון ולא לחכות לתאונות מחרידות שיאלצו אותנו לעשות כן. אבל המדינה, בעליו של שור מועד מספר 31, לא מתרשמת ממצבות קורבנותיו ההולכות ומתרבות. מתוך 400 מיליון שקלים שאמורים להיות מוקצים לטיפול נקודתי בכבישים אדומים, קוצצו 200 מיליון, כשבמקביל מוקצים מיליארדים רבים מתקציב משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, לסלילת כבישים חדשים ולמיזמים אחרים שאינם מצילי חיים.
לו היה הדבר נושא היגיון כלכלי, ניחא. אבל שמונה ההרוגות של אתמול ועשרות הפצועים שנפגעו עמן, עתידות לעלות למדינה מעתה ואילך עשרות מיליוני שקלים, שכן הרוג בתאונה עולה לקופת המדינה כשישה מיליון שקלים. תחת זאת בוחרת המדינה לחזור לפינה הנוחה מבחינתה, ממנה היא מטילה את האחריות על הנהג הפוגע, ומתעלמת מכך שבעולם המפותח כבר מזמן נוהגת עמדה מוסרית ומעשית, לפיה גם אם הנהג טועה, עדיין חובת המדינה לבנות תשתית דרך שתכיל את טעותו במינימום נזק. לכאן עוד לא הגיעה הבשורה הזו ואנו ממשיכים לדמם דם ודמים. דמם של הרוגי כביש 31 המוזנח, כולו על (אוזלת) ידינו. בושה.
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד