פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חברה בריאה לא מוחקת את השואה

      סצינה בסדרה "זגורי אימפריה" בה אב המשפחה המזרחי מסביר שאינו עומד בצפירה ביום השואה כי משכיחים את דור המעברות ממחישה תופעה בתרבות הישראלית: לא להתמודד עם זכר השואה, למרות שהוא קיים ונוכח

      בסדרה "זגורי אימפריה" הופיע השבוע דיאלוג יוצא דופן בין דמויות בגילום עוז זהבי ומשה איבגי על צפירת יום השואה. איבגי אמר שלא יעמוד בצפירה של יום השואה כי משכיחים את ההיסטוריה והטראומות שלו ושל דור המעברות. זהבי עונה: איך אתה משווה? איבגי מדגיש שלא מדובר בחוסר אמפתיה, אלא עניין עקרוני.

      בשנים האחרונות עולות כאן עמדות דומות. לפעמים הן מגיעות, כמו במקרה זה, מהטיעון הרדיקלי המזרחי, אבל יש לזה אחיזה גם בשמאל הליברלי "הלבן", באנשים כמו אריאנה מלמד שמצהירים שלא ישלחו את הילדים לטקס יום השואה או מתנגדים למסע לפולין כדי למנוע מהילדים את שטיפת המוח הכורכת את השואה עם לאומנות וצבא חזק. אלה גם אלה מפנים עורף לשואה ולזיכרונה כדי לשלוף תנועה מגונה כלפי ההגמוניה המיינסטרימית, הסיסמאות הריקות והפשיזם האותנטי שאורב מתחת לכל אלה, או איך שלא תבחרו לכנות זאת. אלה גם אלה שוגים.

      צודקים הרדיקלים ממזרח: זיכרון השואה מלבין דיכויים שונים, בשם ה"אסור להשוות" ובשם קדושת הנרצחים. צודקת מלמד: ישראל מצדיקה ומנמקת מדיניות מזעזעת בשם ה"לעולם לא עוד" והמטסים מעל אושוויץ. לא אכנס לוויכוחים על עצם ההשוואה, זה דיון שאין לו תוחלת. בכל זאת, הם טועים באויב, הם שופכים את התינוק יחד עם המים. במחאתם של מלמד ובבר מ"זגורי אימפריה" מופשטת השואה מתוכנה ומשמעויותיה כאירוע בעל משמעויות אדירות ונוראיות - לכדי קליפה ריקה, מושג שקיים רק בהקשר של הפוליטיקה הישראלית ככלי לדיכוי מזרחים או פלסטינים. מטרתם היא מחאה כלפי הממשלה, אבל בעשותם כן - ובהיעדר מסגרות זיכרון אלטרנטיביות - הם למעשה מוותרים על חלקם בזיכרון, דוחים אותו, מניחים לו שיתקיים בלעדיהם. הם בלבלו בין הצורה והתוכן, המידע והמתווכים, וכבר לא זוכרים מה קדם למה, כאילו הדרך להתנגד למיליטריזם היא להעמיד פנים שלא קרו מלחמות, והדרך לדרוש שוויון היא להתכחש בחזרה לעוולות של אחרים. זה לא פותר דבר.

      ניצולת שואה בביקור במחנה ההשמדה אושוויץ, פולין (AP)
      יש מי שחושב שהעיסוק בשואה אינו בריא לחברה הישראלית. אולי הם צודקים, אבל הדרך הטובה ביותר לרפא מחלה היא להתמודד איתה. ניצולת שואה באושוויץ (צילום: אי-פי)

      השואה אינה שיעור שהציונות ניסחה כדי ללמד אותנו לקח, היא לא טיעון פוליטי שבסופו סיסמה, היא גם לא מושג שהומצא כדי להפריד ולמשול. יש מי שעושה בה שימוש ציני ומנכס את ההיסטוריה לצרכיו, אבל התשובה למהלך שכזה אסור שתהיה דחיית המאורע עצמו. ההיפך הוא הנכון - התשובה מחייבת פירוק מחדש של האירועים, העמדתם בהקשרים חדשים, דרישה של קריאה אחרת בהם, איסוף של נראטיבים חדשים. מי שמוותר על זיכרון השואה סופו שהוא מפקיר אותו לידיים שהוא מתעב, ובדרך מאבד את זיקתו לאירוע המכונן של יהדות המאה ה-20, המשפיע הרבה מעבר לעדות, מגדרים וטיעונים פוליטיים.

      פרימו לוי בספרו "הזהו אדם" דרש לספר על המחנות מדור לדור כציווי יהודי-הומניסטי, זכר לזוועות שנפש האדם עשויה לנפשו של אדם זר, תמרור אזהרה לכל "בני זמננו". גם את המסעות אפשר לעצב כמסעות אנושיים אל סיפורים אנושיים. בוודאי אפשר לעשות זאת בטקסים, אלטרנטיביים או רשמיים. אין שום חובה שיתארו סיפור אחיד, לאומי, ממוקד וגנרי. העבודה מוטלת על אנשי החינוך, אבל דחיית כל אזכור של הנושא כאילו מראש הוא כולל בתוכו שיח פסול תשאיר אותם בודדים במערכה.

      ועוד משהו: יש מי שחושב שהעיסוק בשואה אינו בריא לחברה הישראלית. אולי הם צודקים, אבל הדרך הטובה ביותר לרפא מחלה היא להתמודד איתה, ואם אפשר גם פנים אל פנים. כולם מוזמנים לגעת בשואה, לצחוק עליה, לריב עליה, לעמוד בצפירה או לא, לטוס מעל אושוויץ או להישאר בבית. אין פסול באף עמדה, אבל אין הרבה טעם בדחייה של הזיכרון. זו פגיעה עצמית, וממילא חסרת סיכוי - אי אפשר להתעלם באמת מההשלכות שיש לשואה על חיינו, או - בעיקר - מהכאב העצום שמאורע כזה מסב לנו, בעצם התרחשותו בעבר. הכרה בכאב הזה, קבלה שלו אלינו, היא אולי המשמעות הראשונית ביותר של הציווי "לזכור ולא לשכוח".

      לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד