לטורים הקודמים של מיכל קסטן קידר
בבוקר של ה-21 ביולי הייתי במצב רוח מעולה. הייתי בדרכי לפגוש את החברה התל-אביבית שלי בבית קפה בתל-אביב. בשבילי זה תמיד היה יום חג, כזה שמצדיק אודם אדום בוהק ובגדים מגניבים. סופסוף קצת נרגעתי מהמלחמה, ואפילו החזרתי את הילדים לישון בחדרים שלהם ולא בממ"ד. הצלחתי לדבר עם דולב בלילה שלפני. לא כהרגלי, אמרתי לו שאני אוהבת אותו, למרות שאני לא אוהבת להגיד את זה בשיחת טלפון. לילה לפני הצלחתי לגנוב דייט קצר עם חברה. קפה ומאפה. אמנם כל השיחה הייתה על קצין העיר ואיך בדיוק הם מודיעים את ההודעה הנוראה שלהם, ומה עושים אם הם מגיעים כשהילדים נמצאים בבית, אבל זאת הייתה שיחה מבודחת ולא אמיתית. כנראה לכבוד המלחמה וסרטי הנופלים שהתחילו לככב במהדורות החדשות.
בבוקר של ה-21 ביולי קמתי כרגיל. כהרגלי התקשרתי לדולב והוא כהרגלו לא ענה לטלפון, אבל כהרגלי לא באמת ציפיתי שיענה, סך הכל יש מלחמה והוא קצת עסוק. התלבשתי יפה ושמתי את האודם האדום שלי, נכנסתי לאוטו ונסעתי לתל-אביב. בדרך ניסיתי שוב את דולב, ידעתי שהוא ישמח כשאספר לו שאני בדרך ליום כיף, כי ידע שהם משמחים אותי לפחות לשלושה ימים. אבל הוא עדיין היה עסוק ולא ענה. אז דיברתי עם חברה וגם איתה התבדחתי שישנתי הלילה עם הפיג'מה הכי יפה שלי, למקרה שיגיעו אליי מקצין העיר, שאני לא אפתח את הדלת עם גופיית סבא ישנה של דולב, בכל זאת קצינים.
ב-21 ביולי, בדרך, התקשרה אליי המפיקה של הסרט שלי על משפחות הצבא. היא אמרה שמהבוקר מחפשים אותה תחקירנים של החדשות ורוצים את הסרט. היא רצתה לוודא שלא קרה משהו למישהו מהסרט. מה פתאום, עניתי לה בעליזות שמתעקשת להתכחש למציאות שעומדת ליפול עליי, אחד הגיבורים כבר השתחרר, השני נמצא על המטוס בדרך לשליחות לארה"ב, ודולב אמר שהוא בכלל בחוץ, עושה אבטחת יישובים. חוץ מזה, חשבתי לעצמי, דולב אף פעם לא עושה דברים מסוכנים ולא יכול לקרות לו כלום. זה בכלל לא בתכניות שלי. היא שמחה וניתקנו את השיחה. ואני המשכתי את דרכי ליום הכיף שלי. יום כיף עם אודם אדום ובגדים מגניבים, יום כיף שיהפוך בקרוב ליום אסוני. בית הקפה הראשון שהגענו אליו לא מצא חן בעינינו, אז עברנו לבית קפה אחר. חבר של דולב שלח לי הודעה אם הכל בסדר איתו. לא עניתי. תמיד כולם שואלים את זה כשיש מלחמה, הם לא מבינים שדולב לא עושה שום דבר מסוכן אף פעם.
כשישבנו בבית הקפה ב-21 ליולי, הייתה אזעקת צבע אדום. בכל זאת מלחמה. נכנסנו למרחב המוגן מתחת למדרגות של המטבח, הצטלמנו בסלפי מבודח, וחזרנו לשבת. סיפרתי לחברה על השיחה עם המפיקה, ונזכרתי איך בזמן עשיית הסרט המפיקה שלי רצתה שאכניס לסרט יותר את אלמנט הפחד שיש לנשים של לוחמים. ואני הסברתי למפיקה, וגם לחברה, שאין פחד כזה. כי זה דבר שאי אפשר לחיות איתו, אז מדחיקים בהצלחה.
ואז החבר של דולב התקשר. ואני עניתי, סתם כי החברה הלכה לשירותים ואני השתעממתי. ואז החבר שאל "מה עם דולב? שמעתי שמועות על בה"ד 1". ואז, בפעם הראשונה ב-21 ביולי, אני התחלתי להילחץ. התחלתי לעשות טלפונים לחברים שיודעים, או אמורים לדעת. וכולם שאלו אותי בקול שמנסה להישמע רגיל וחביב "איפה את? מתי את חוזרת הביתה?" "איפה את? מתי את חוזרת הביתה?". ואז התקשרתי לרס"ר של דולב, שעדיין לא הכיר אותי כי דולב רק עבר תפקיד, אז הוא לא זיהה את המספר שלי וענה לי "הכל בסדר", בעודו מתחיל לתאם את סידורי ההלוויה של דולב ועוטף אותו בשק גופות שחור, "אנחנו פשוט קצת עסוקים פה". ואז הבנתי שאם כולם רוצים כבר שאסע הביתה, אולי אמורים להגיע אליי הביתה, וכדאי שאגיע לשם כדי לקבל אותם. השעה הייתה 12 בצהריים. דולב שכב הרוג בתעלה, שכב בחול, כבר חמש שעות.
בדרך הביתה התקשרתי לחברה נוספת שבעלה בצבא. אל תצחקי עליי, ביקשתי מהחברה שידעה כבר משמונה בבוקר שאני אלמנה, אבל לא יכלה להגיד לי, אבל תבדקי בבקשה שאין אנשים רעים במדים ליד הבית שלי, ואם יש אז תגרשי אותם. אני רוצה שאת תספרי לי. ותבקשי ממשה השכן סיגריה. היא התקשר להגיד שהיא מחכה לי ליד הבית, ושאין כאן אף אחד, למרות שהאמבולנס כבר חיכה ברחוב קטן ליד הבית מאז הבוקר המוקדם. הגעתי לחניה ומצאתי אותה שם. בגלל שעדיין לא רציתי להאמין לכלום, לא שמתי לב שהיא נאלצה להישען על רכב בחניה מרוב שלא יכלה לעמוד. נכנסנו הביתה והתחלתי להכין לנו קפה. לא יכול להיות שקרה משהו, הסברתי לה, הרי אם היה קורה בעלך היה מודיע לך כבר בבוקר, והיה שולח אותך ישר אליי, אמרתי ולא הבנתי שזה בדיוק מה שקורה מול עיני.
ואז, ב-21 ביולי בצהריים, כשכולם כבר ידעו חוץ ממני, כי לא רציתי לדעת, טומי הכלבה שלנו הייתה המבשר. היא הלכה לכיוון הדלת, ואני עקבתי אחריה במבטי, ואז הבנתי. ידעתי הכל. התיישבתי ליד שולחן האוכל המשותף שלנו, שבאותה שניה הפך להיות שולחן האוכל שלי, וראיתי אותה נעמדת מול דלת הכניסה ומקשקשת בזנב בשמחה. הגיעו אורחים. הדבר היחיד שאני לא זוכרת ולא מצליחה לשחזר מאותו היום הוא האם הם דפקו בדלת או צלצלו בפעמון. גם החברה לא זוכרת. אני רק זוכרת שאמרתי לה לפתוח להם, והשפלתי מבט לשולחן, ונכנסו אנשים מאוד נחמדים ובכלל לא רעים, אבל הם היו במדים.
והקצין ניסה ללכוד את מבטי כי צריך להסתכל ישר בעיניים שמודיעים את ההודעה, כדי לוודא שאני מבינה, למרות שלא הבנתי. בעצם עדיין לא הבנתי. והוא התחיל להגיד שהוא מצטער אבל דולב קידר נהרג במהלך קרב, או במהלך פעילות מבצעית, גם את זה אני לא זוכרת, ואני רק מלמלתי זה לא נכון, זה לא נכון, הרי דולב הבטיח שהוא יודיע לי מראש אם אני צריכה להתחיל לדאוג, והוא לא הודיע לי כלום. ועדיין הייתי עם האודם האדום, אחותי ובעלה נכנסו לבית כמה דקות אחרי האנשים במדים, וגיסי נראה כאילו קרה משהו נורא, ואחותי לא הפסיקה לבכות. ואני חילקתי כמה פקודות מי לוקח את הילדים, ומי נוסע להודיע לאבא שלי ומי מתקשר לאח שלי בארה"ב. ואז עליתי למעלה ונשכבתי על המיטה, נשכבתי על הצד של דולב במיטה שגם היא הפכה כבר להיות שלי ולא שלנו, ולא זכרתי מה התאריך היום, ולא יכולתי יותר לזוז, וגם לא לדבר, וגם עדיין לא לבכות.
סא"ל דולב קידר, בעלה של מיכל קסטן קידר, נהרג במהלך מבצע "צוק איתן"