טמפונדה. טמ-פו-נ-דה. מילה מצחיקה טמפונדה. נשמעת קצת כמו לימונדה. משקה קיץ מרענן. יש הרבה מילים שאין קשר בין הצליל שלהן לבין המשמעות. למשל המילה אומללה. שגם היא נשמעת כמו שיר שמח. אומללה לה לה לה. אבל היא לא מתארת שיר עליז אלא ההיפך. כך גם טמפונדה, שילוב בין לימונדה לטמפון, היא מצב בו השק שבו נמצא לב האדם מתמלא בדם, נגיד כתוצאה מקליע שקרע את הלב, ואז הלב לא מצליח להתרחב ולפעום, והאדם מת תוך שניות. אז דולב מת מטמפונדה לבבית, שנשמעת כמו משקה מרענן, המשקה הקטלני של הקיץ. אם כבר למות אז ממילה מצחיקה.
רציתי לכתוב טור מצחיק. אבל כנראה שהייתי צריכה לכתוב אותו כבר בשבעה, כי מאז השבעה אני כבר פחות צוחקת. וכשלא צוחקים קשה להיות מצחיקים. בשבעה הכל היה יותר מצחיק, ופחות ברור. ההלם ממותו של דולב, שתמיד היה נדמה שהוא מחוץ לסכנה כי איך יכול לקרות משהו לאיש גדול ואדיר כמוהו, היה כל כך גדול, והמוות היה כה נורא ובלתי נתפס, שבמקום להתמודד עם הרגשות שלנו, ישבנו אני והחברים הקרובים, והכרחנו את עצמנו לצחוק.
ההלוויה עצמה יצרה לנו את סיפור המסגרת של השבעה האלמנה המבולבלת. כשהתחיל המסע של הארון, כשעמדנו ליד הקבר הפתוח והריק, וחבורה של סגני אלופים מגבעתי החלו להתקרב כשהם נושאים ארון עץ שעליו כתוב בכתב יד במרקר שחור "דולב קידר מ.א 5196637", כולם החלו למרר בבכי. ואני לא רציתי לבכות. היה לי חשוב לשים לב לכל פרט בהלוויה, והיה לי חשוב להצליח להקריא את ההספד שכתבתי, המילים האחרונות שרציתי להגיד לדולב. אז ניסיתי לחשוב על דרך לא להתפרק ולבכות. ואז התחלתי לזמזם לעצמי את שיר הכניסה לחופה שלנו, שהיה שיר מאוד עליז, מתוך המחזמר "גברתי הנאווה".
ואז קלטתי בזווית העין את משה. משה שהיה חבר ושותף לחדר של דולב בשנתיים האחרונות, בתפקידו האחרון באילת. והוא היה עצוב ורציתי לנחם אותו. אז ניגשתי אליו, בזמן שהארון של דולב הולך ומתקרב אליי, וחיבקתי אותו, ואמרתי לו "משה, אל תעזוב אותי. תעזור לי לעבור את המסע הזה. והוא ניסה להשתחרר מאחיזתי ואני חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו משה, אל תעזוב אותי, תעזור לי. במהלך השבעה ניגש אליי משה, לחץ לי את היד ואמר לי "אני משה". "למה אתה מציג את עצמך?" עניתי. "אני יודעת מי אתה". "פשוט את מספרת לכולם כמה עזרתי לך בהלוויה, ואני שמח שעזרתי לך, אבל לא הייתי בהלוויה, נשארתי בבסיס, זה לא הייתי אני". אז המשה שחיבקתי לא ידע שהוא משה, ובכלל לא היה משה.
במהלך השבעה הגיעו כל מיני אנשים. זה היה כמו בקבלת הפנים בחתונה. אלפי אנשים, שאת רובם מאוד שמחתי לראות, את חלקם לא ראיתי עשרים שנים ויותר. אנשים מהעבר שלי ושלו. יושבים ומעלים זיכרונות וצוחקים. חלק מהמנחמים היו קצת פחות משמחים, אבל לפחות מאוד מצחיקים. כמו האיש שניגש אליי בכובד ראש ופנים מלאי חשיבות, ואמר "הגעתי הנה, כל הדרך" "מאיפה?" שאלתי, מצפה לשמוע שהגיע מקצרין, או לפחות פקיעין עילית. "מרחובות" ענה. וקיוויתי שהגיע לפחות ברגל, או על חד אופן.
והיה את האבא המחנך שהביא את הבן שלו לשבעה שלנו, בערב שישי בדרך לבית הכנסת, כדי ללמד אותו על מצוות השבעה, ועשה לו סיור מודרך אצלנו. "אתה רואה, זאת האישה האבלה, ואנחנו עכשיו מביעים את כבודנו ומשמחים אותה".
והיה את ראש הישיבה הנחמד, שניגש להיפרד, ובמבט צופן סוד לחש "המשפחה שלך התרחבה". "וואלה? דווקא חשבתי שהתכווצה. היינו חמישה ועכשיו ארבעה". אבל הוא לא נרתע, והמשיך להתעקש שהתרחבנו, והוכיח שאולי כדאי להכניס לימודי ליבה לכולם. כי הוא התכוון שרוחנית נהיינו חזקים, ואני, שרק קברתי את אהבת חיי, סירבתי להקשיב ורק המשכתי לספור משפחה שהתכווצה ולעולם תהיה חסרה.
אני חושבת שהכי מצחיקה הייתה האישה שאף אחד מאיתנו לא הכיר, אבל הגיעה לנחם או שפשוט התבלבלה בכתובת. היא נכנסה לגינה, הביטה ימינה ושמאלה אבודה, וניגשה אליי, כנראה ראתה שאני מסתכלת עליה, וחשבה שאוכל לחלץ אותה מאובדנה "סלחי לי... איפה הכלה?" שאלה אותי, ולא הבנתי אם בבדיחה צינית שאינה במקומה או שבאמת טעתה באירוע. "אני הכלה", אמרתי, "שכחתי את השמלה בארון", ושוב היא נראתה אבודה.
אל המוות הישרנו מבט, והוא השפיל את עיניו. אז הפעם המוות דווקא ניצח, אבל בימים הראשונים, של השבעה ואפילו אל תוך השלושים, עוד לא הבנו שהוא ניצח. הרי למרות כל הבדיחות שניסינו לחלץ, בין הצחוק לבכי והמעבר והערבוב בין שניהם, החיים צחקו על חשבוני, כמו האייקון המצחיק מהטלפון, סמיילי הקקי המחייך, ואני ניסיתי בכוח לצחוק כדי לא להצליח להבין מה קרה לי. מה קרה לכולנו, לכל מי שאהב אותו כל כך. ניסיתי בכוח לצחוק, למלא את החלל בציניות, כדי לנסות לדחות את ההתמודדות עם המציאות הזו, שמי יודע איך אפשר לחיות איתה.
בכל השבוע הזה, הכי הרבה צחקנו על דולב. על הידיים השמאליות שלו, על הרישול בהופעה הצבאית שלו. אחד מהחברים שלו, שנשא בקושי את ארון העץ עם הגופה של דולב בדרך לקבר, סיפר שרגע לפני תחילת המסע של הארון, אמר לכל הקצינים "חבר'ה, מדובר פה בדולב קידר. אז קדימה, להוציא את החולצות מהמכנסיים, לקמט קצת את הא', הרי הוא לא היה מצליח להיראות חגיגי ומסודר בהלוויה שלכם". כמה שצחקנו על דולב. אולי כדי להפיג ולנסות להעלים את הכעס הענק של כולנו, על כך שהלך מאיתנו והשאיר אותנו בלעדיו.
הוא תמיד היה זה שהכי הצחיק את כולנו, וגם עם זה נצטרך עכשיו להתמודד בעצמנו, לבד. אז הטור הזה לא יצא מצחיק. כי מסתבר שהמציאות הזו, האומ-ל-לה ל-ל-ה, כמה שמנסים, לא מצחיקה. אבל גם השבעה לא הייתה באמת מצחיקה. רק בכאילו. תחפושת של צחוק כדי לא לראות שהבדיחה היא עלינו, וגם היא לא באמת מצחיקה.
סא"ל דולב קידר, בעלה של מיכל, נהרג במהלך מבצע צוק איתן