אתמול בצהריים הודיעו לי שדולב נמצא ראוי לקבלת צל"ש אלוף על הקרב בו איבד את חייו במבצע "צוק איתן". מיכל הישנה, זו של לפני חצי שנה, היתה מגיבה בציניות. אני מעדיפה להחליף את הצל"ש הזה בבן אדם חי נושם ומחבק. מה יעזור לי העיטור הזה עכשיו? מה אני צריכה אותו? אבל זאת מיכל הישנה, והיא מתחילה להימחק לאט לאט, יחד עם הציניות שאפיינה אותה.
לכל הטורים של מיכל קסטן קידר
ואילו מיכל החדשה אמנם לא יכולה לשמוח, כי השמחה ממני והלאה, אבל היא גאה. וכן, גם שמחה. כי אני יודעת שהוא היה גאה בזה. הוא היה אומר שלא מגיע לו צל"ש, כי הוא בסך הכול עשה את העבודה שלו. ושהתפקיד של לוחמים זה להילחם, ולהסתער אלי קרב, וגם לפעמים להיהרג, העיקר שאזרחים יוכלו לחיות. אבל הוא היה מחייך חיוך גדול ונבוך, ומתבייש להודות שהוא גאה בהכרה בנכונות שלו להקריב. ואני? כמו שאמרה לי ענבל, אחת הנשים שצילמתי בסרט שלי על משפחות אנשי צבא, עצוב לי שאנחנו צריכים לשלם את המחיר. המחיר של הארץ המדממת הזאת, שלא מוכנה לשקוט. ועצוב לי שהוא הסתער, ועצוב לי שהוא נהרג, ואני לא יכולה להיות כמו הנשים שאומרות שאם כבר הוא מת אז טוב שהוא מת ככה, בקרב, כי כך היה רוצה למות. כי אף אחד לא רוצה למות ואני לא יכולה להגיד את המילה טוב יחד עם המילה מת באותו המשפט.
אבל למרות כל הציניות שלי, והביקורת על המדינה שלנו, אני בכל זאת גאה בו. ויש משמעות למוות שלו. משמעות לכך שהוא הציל את חייהם של אזרחים רבים. משמעות לכך שהוא קיים בעצמו את הערכים בהם האמין ולאורם חינך את החיילים, הקצינים והצוערים שלו. להיות תמיד ראשון, ולא לפחד מהמשימה, ולהוות דוגמה אישית בכל מעשיך, ולבצע את המשימה הכי טוב שאתה יכול, ולהגן על הגבולות ועל האזרחים של הארץ הזאת, הארץ שלנו.
ואני מקווה לפחות שהוא לא ידע שהוא נוסע ומסתער אל מותו, כי אז זה היה מאד מכעיס. ומקווה שהוא לא ידע שהוא עומד למות, כי אז זה היה עוד יותר עצוב. וזה בלתי נסבל לחשוב עליו שוכב בתעלה שבה נשם את נשימתו האחרונה, כשהוא יורה עד נשימתו האחרונה, יורה בזמן שכדור מפלח את היד היורה אבל כנראה ממשיך לירות, אבל כל הרופאים ששאלתי אותם הבטיחו לי שבזמן קרב יש בגוף כל כך הרבה אדרנלין שאתה לא יכול להרגיש כאב, ולא יכול לחוש פחד.
כבר לא כועסת שהוא הסתער על המחבלים
אז אני מקווה שלפחות הוא לא היה עצוב וכואב ומפחד בדקות והשניות האחרונות של חייו, אלא רק היה מרוכז במשימה, שאליה ועליה חונך וגם חינך דורות של חיילים. ואני רק מקווה שמתישהו זה ייפסק, ולא יצטרכו יותר לחלק צל"שים ללוחמים כי לא יהיו יותר מבצעים, או לפחות לא לחלק צל"שים ללוחמים מתים, כי אמנם כמו שדולב האמין זאת המשימה שלהם, להילחם עבור חיי האזרחים, אבל אחריות המדינה והממשלה לדאוג שהם כבר לא יצטרכו לעשות את זה יותר, לפחות לא כל כך הרבה.
אז אני גאה בדולב שלי. מאד גאה בו. אבל עצובה, וגם קצת כועסת. לא יודעת על מי, או שיודעת אבל לא רוצה לכתוב. כי בהתחלה כעסתי עליו, על שהסתער. אבל חבר טוב אמר לי "אם הוא לא היה מסתער הוא לא היה דולב". אז עברתי לכעוס על מי שלא עושה פה שלום ובכך ממשיך להכריח את הצבא להסתער, ולמות, ולקבל צל"שים. שלא יחבקו אותי בלילה ולא ייקחו את הילדים לטיולי אופניים, אלא רק יונחו כלאחר כבוד עם שאר הסיכות והעיטורים שמונחים על כרית הקטיפה בקופסה המהודרת על המדף בחדר הזיכרון, שפעם היה חדר העבודה שלי.
כל מקבלי העיטורים
סא"ל דולב קידר, בעלה של מיכל, נהרג במהלך מבצע "צוק איתן"