ניתן היה לצפות שלפיגועים הרצחניים במערכת העיתון "שרלי הבדו" ובמכולת הכשרה בשבוע שעבר בפריז תהיה השפעה דרמטית ומידית על היחס כלפי הקהילה המוסלמית בצרפת - הגדולה שבקהילות המוסלמיות באירופה; נכון לעכשיו, נדמה שאין זה המצב. צרפת מוכה יגון ואסון, אך הטון השולט בשיח הציבורי משדר ריסון, איפוק ואחדות לאומית.
מעצבי דעת קהל, כמו גם האליטה הפוליטית, חרדים ממה שהם מכנים צניחה חופשית למלכודת הקסנופוביה של הטרור. כלומר - גלישה להתלהמות ולאלימות שתרחיב את מעגלי השנאה. האנשים שרואיינו לכתבה מזהירים מפני הדבקת סטיגמה גורפת ומהכתמת מיליוני אזרחים כאויבי העולם החופשי והרפובליקה. לכולם משותף החשש שהאירוע יחזק את הסתירות והניגודים בחברה הצרפתית.
מתכנני הפיגועים נשענו על האסטרטגיה של אל-קאעדה בתכנון פיגועי ה-11 בספטמבר, על פיה פיגוע ראוותני יאלץ את הממשל לנקוט בצעדים קיצוניים כנגד האוכלוסייה המוסלמית, ואת הציבור להוקיע מתוכו את המוסלמים. יחס שכזה, בתורו, יעודד מוסלמים מתונים לפנות לטרור. תחזית זו לא עמדה במבחן המציאות לאחר הפיגועים בניו יורק ובוושינגטון. למרות המלחמות בעיראק ובאפגניסטן, ארה"ב לא נשאבה לציד מכשפות נגד אזרחיה המוסלמים.
צרפת תחת מתקפה | כל הכתבות, הפרשנויות והעדכונים
בחזרה לצרפת: התגובות הרציונליות הקוראות לסובלנות ולאחדות לאומית הפתיעו בייחוד נוכח הנימה הרווחת בשיח התקשורתי והציבורי לאחרונה, הגורסת שערכי האיסלאם והרפובליקה מועדים להתנגשות. את מרכז הדיון תפסו עיתונאים ופובליציסטים כמו אריק זמור, שטוענים זה מכבר שאירופה בסכנת הכחדה לנוכח ההגירה המוסלמית. זמור עצמו פרסם השנה רב-מכר תחת הכותרת "ההתאבדות הצרפתית". הספר של זמור, למרות שהוא מטפל בנושאים רבים, מזין את החרדה של הרבה צרפתים לא-מוסלמים באשר לאזרחיה המוסלמים של צרפת. באופן כללי יותר, תיאוריות מצביעות על הנטייה לשחיקה של המרכז הפוליטי ועליית כוחם של הקיצוניים.
"אני חושב שהחרדה הזו נובעת מהתחושה שצרפת ויתרה על עצמה. צרפת השתנתה ללא היכר שהיא כבר לא מזהה את עצמה יותר במראה", אמר הפילוסוף אלן פינקלקראוט שכתב בשנת 2003 את הספר "הזהות האומללה" המתאר את האתגר שמציבה ההגירה לזהות הצרפתית ולמודל התרבותי שלה. "אנשים מתגעגעים לבית", ציין פינקלקראוט רק יומיים לפני הפיגוע במערכת העיתון.
גישה זו, הן בשל קולניותה והן בשל היעדר אלטרנטיבה ראויה לשמה מצד השמאל הצרפתי, הפכה לדעה רווחת, והתבטאה בהתחזקותו של הימין הקיצוני (בעיקר "החזית הלאומית" של מרין לה-פן) בסקרים ובבחירות לרשויות המקומיות. ככלל, הדוברים השמרנים והאנטי-מוסלמים בצרפת מאופיינים בעקביות, בוטות ונוכחות דומיננטית והגיונית בשיח, ואילו השמאל ושאר הקולות נעלמו ונאלמו.
אל מול התחזית השחורה של התנגשות בין הרפובליקה לאיסלאם, עד היום השמאל נשאר משותק; כל טענה הבאה משמאל הייתה נתפסת כנאיבית, מתכחשת למציאות ונכנעת למוסלמים. אך בימים האחרונים, בעקבות הפיגועים, נשמעים קולות ברורים ומגובשים יותר, המדגישים שהמוסלמים הינם חלק בלתי נפרד מהאומה הצרפתית.
אפילו לה פן שבעבר הייתה קופצת על המציאה בחרה להזהיר מהכתמת הקהילה המוסלמית ומיתוגה כ"ג'יאהדיסטים". היא נאלצה ליישר קו עם שאר המפלגות ועם הגל הפופולרי שקורא לאחדות לאומית, והזהירה (כמו מקביליה משמאל) מפני טשטוש הגבולות בין אוכלוסייה שלמה לבין פונדמנטליסטים בודדים. כאן גם המקום להזכיר לקהל הקוראים הישראלי שמרין לה פן התרחקה מהתשתית הרעיונית של הימין הקיצוני הצרפתי השמרן שייצג אביה, ושלמפלגתה יש תמיכה בקרב אזרחים צרפתים מוסלמים.
קול רווח נוסף מדבר על כישלונה המהדהד של שילוב האוכלוסיות (האינטגרציה) וקושר בין השוליות המחריפה, העוני וההדרה של המוסלמים לרדיקליזציה של מיעוט. אולם זוהי זיקה פופוליסטית ולוקה בחסר. מערכת הרווחה בצרפת היא מהמשוכללות והנדיבות, ומתמודדת עם קליטת מיליוני מהגרים שאינה קלה לשום מדינה, תהא חזקה, עשירה וסובלנית ככל שתהא. יש לזכור שפיגועי טרור מתרחשים בעולם כולו, ושבמלחמת הערכים סומנו כאויב האיסלאם כל מדינות העולם החופשי, לא רק צרפת. בנוסף, חלק גדול ממבצעי הפיגועים הנוראיים בשנים האחרונות במערב הם אנשים מלומדים וחדורי תחושת שליחות אידיאולוגית, מה שמצביע על חולשתו של הטיעון הסוציו-אקונומי כמניע לטרור.
מלכודת הטרור
מי ששימש שר המשפטים הצרפתי בעידן הנשיא מיטראן לאורך שנות ה-80' ועד אמצע שנות ה-90', רוברט בדינטר, אמר לעיתון ליברסיון כי "צריך לחשוב בשעה קשה זו על המלכודת שבה מנסים ללכוד אותנו הטרוריסטים. אלה שקוראים אללה-אכבר בזמן שהם הורגים אנשים בוגדים באידאל הדתי שהם מתיימרים לייצג. הטרוריסטים מקווים שהכעס והתקוממות שמציפים את האומה הצרפתית, יבואו לידי ביטוי ויגררו לתגובות שרשרת אנטי-מוסלמיות במקביל לתופעת חיקוי של הטרוריסטים, ובאופן כזה הם יצליחו להפריד בין הצרפתים והאזרחים והמוסלמים שלה".
דומה שיש התייצבות יוצאת דופן של אנשי ציבור הקוראים לרגיעה ולאחדות השורות. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מזהירים מפני מלכודת האיסלאמופוביה והגלישה במדרון התלול לעבר עליהום אתני ודתי.
מנגד, יש קולות בצרפת, כמו זה של, ג'נט בוגרב, חברתו לחיים של כריסטוף שאבו, עורך "שרלי הבדו" שנהרג בפיגוע. היא אישה ממוצא צפון-אפריקאי, שרה לשעבר בממשלתו של סרקוזי, והיא התבטאה בראיון קורע לב לטלוויזיה הצרפתית ואמרה: "הייתי רוצה שמישהו יסביר לי מה קורה כאן בצרפת. אני לא בטוחה שיש לנו הכלים להתמודד עם המלחמה שהכריזו עלינו. חברי לחיים נרצח בגלל שהוא אייר בעיתון. אני לא מעודדת מהפגנות התמיכה, מהקריאות לאחדות לאומית, זה לא מספיק. היינו יכולים להציל אותם אבל לא עשינו את זה. הם חיו תחת איום תמידי. הם היו מטרה לאיומים ברשתות החברתיות ואנחנו לא בהכרח הבנו עד כמה המצב חמור. אנחנו חיים בעידן בו כל אחד יכול להחליט מי יחיה ומי ימות. הם נלחמו על ערכים שכבר שכחנו להילחם בשבילם. אני עשיתי סרטים דוקומנטריים על נשים באפגניסטן, תימן וקניה ומעולם לא קרה לי כלום. חברי לחיים נרצח כי הוא צייר; זה מסוכן כי אנשים יפחדו לצייר ולמתוח ביקורת מחשש לחייהם. מישהו מוכן להסביר לי מה קורה לנו בצרפת?".
לצורך כתבה זו ראיינתי את איוון ריופול, פובליציסט חשוב בצרפת מעיתון לה-פיגרו. "ביום הפיגוע קראתי בטלוויזיה לקולגות מוסלמים שהיו איתי באולפן להוקיע ולגנות באופן הכי ברור את הפיגוע וקיבלתי מטח של עלבונות. אני חושב שהקהילה המוסלמית לא מוכנה להעביר ביקורת על האיסלאם. המלכודת הפוליטית ברורה ומסוכנת, הבלבול בין האיסלאם הרדיקלי והקהילה המוסלמית עלול להצית מלחמת אזרחים. אני מאוד מודאג. נכון שהרוב השקט דוחה את את האיסלאם הרדיקלי אבל יש משפט בצרפתית שאומר: 'מי שלא משמיע את קולו בציבור נגד תופעה, כאילו מסכים איתה". מה שקרה זו הכרזת מלחמה שצריכה להעיר את צרפת ולהכריח אותה להילחם עם אויביה מבית, שהיא אפילו לא מעיזה לקרוא להם בשמם". באילו אמצעים צרפת תוכל לעשות זאת? התשובות לא פשוטות.
אוליביר רוי, מומחה בינלאומי מוערך ומרצה לאיסלאם באוניברסיטה ללימודים אירופאיים, כתב מאמר ב"לה-מונד" בו טען כי "הפחד מקהילה מוסלמית דמיונית" נותן זווית ראייה חדשה, מקורית ומבוססת על ידע עמוק והיכרות עם השטח. להלן כמה מדבריו: "הפיגוע ב'צ'רלי הבדו' הוא יותר מפשע, לא בגלל שזה הפיגוע הכי קשה שצרפת ידעה מאז שנת 1961, או בגלל הפגיעה בחופש הביטוי. זהו אירוע פוליטי ממדרגה ראשונה כי הוא הופך דיון אינטלקטואלי לשאלה קיומית: תהיה על הקשר בין איסלאם ואלימות מובילה לשאלה על המקום של הקהילה המוסלמית בצרפת שמשפיעה על הלכידות של החברה הצרפתית. הדאגה לגבי הקהילה המוסלמית בצרפת כבר לא מנוכסת על ידי מפלגה זו או אחרת אלא חוצה מפלגות. הדיבור השתחרר".
למען הפשטת הדברים, אומר רוי שישנן שתי תפיסות מרכזיות לגבי האיסלאם בצרפת: האחת, הדומיננטית יותר בשיח הציבורי, מניחה שהטרור הוא הביטוי הקיצוני לאיסלאם "האמיתי", שכל מוסלמי חי עם תוכנה טרויאנית בתת-מודע, שתהפוך אותו, אפילו אם הוא מתון, לבלתי משתלב עם ערכי הדמוקרטיה. הסוג השני של המוסלמים, המיעוט, קוראים ברשתות החברתיות "לא בשמי", ואומרים שהאיסלאם במהותו הוא דת של שלום וסובלנות. עבור המצדדים בתיאוריה השנייה, האיום האמיתי הוא האיסלאמופוביה והגזענות, כפי שמבטאת היטב מפלגת החזית הלאומית.
וכאן הוא מתחיל בשרטוט הפרופיל של הצעירים מהאיסלאם הרדיקלי, ובעיקר מציג עובדות הסותרות שתי קלישאות נפוצות. האירועים האחרונים מראים שהמוסלמים הם חלק מהרקמה האנושית והחברתית של צרפת, הרבה מעבר למה שאנשים יודעים: בכל הפיגועים האחרונים, כולל ב"שרלי הבדו", נפלו קורבנות מוסלמים; בצרפת יש יותר מוסלמים בצבא, בכוחות המשטרה וכוחות הסדר, מאשר באל-קעאדה, שלא להזכיר את מספרם בשלטון המקומי, בבתי החולים או בחינוך. את הקלישאה השנייה, לפיה המוסלמים לא דוחים ומגנים את הטרור, מקעקע רוי על ידי הצגת שלל פתוות נגד טרור ואינספור גינויים ברשת.
מתוך זה, שואל רוי מדוע קולות אלו אינם נשמעים ולמה השוליים הפכו למרכז? הוא מסביר שהמוסלמים מואשמים כי הם חיים בקהילה סגורה, אך יחד עם זאת מצופה מהם להגיב לטרור כקהילה מלוכדת, כקול אחד. הוא ממשיך ומראה שבעצם אין קול פוליטי-מוסלמי (ההצבעה שלהם מפוזרת בין המפלגות) ואין בתי ספר מוסלמים, ואין צל של התארגנות פוליטית מוסלמית, ואין רשת של מסגדים גדולים, אלא נפוצים בעיקר מסגדים קטנים בתוך הקהילות שמופעלות על ידי ההנהגה הלגיטימית של הקהילות. אם יש מאמץ לגבש קהילה מוסלמית, הוא מגיע מלמעלה, מהרצון של המדינה הצרפתית.
לסיכום, בישראל , וגם במדינות אחרות במערב ישנה נטייה מסוכנת לומר שהעולם צריך להתפכח מאשליותיו ולטפל ללא רחמים באיסלאם. זו גם הזדמנות לכל כוחות הימין הקיצוני להכניס לסיר אחד את הפלסטינים, את מהגרי העבודה, את כלל המוסלמים ועוד. "הרי כולם דאעש, כולם רוצחים שפלים עורפי ראשים". הימין ינסה לבסס טיעון שכל האיסלאם הוא קיצוני, שזו מלחמת תרבות בנוסח מסעי הצלב, ובמלחמה טוטאלית אין רחמים ואין הידברות. ריצ'רד לב הארי נגד סלאח א-דין. הגדרת קו פרשת המים כמלחמת תרבות טוטאלית היא מניפולציה מסוכנת, שאם תצליח, משמע שרוצחי "שרלי הבדו" הצליחו בכוונותיהם. בדומה ליגאל עמיר, שברצח יצחק רבין הצליח לשנות את המפה הפוליטית ולשתק את התהליך המדיני.
לכן, המאבק האמיתי של העולם החופשי, שמתחיל עכשיו, הוא לשרטט את מפת המטרות וקביעת סדר יום ציבורי רציונלי ודמוקרטי. אסור לאפשר לרצח להביס את הדמוקרטיה. יש עכשיו חלון הזדמנות לצרפת, ערש הנאורות, לקחת חלק בעיצוב העולם הנאור ולחבור מחדש לערכי הרפובליקה המהווים את הבסיס שעליו צרפת נשענת ומתקיימת.
ראוי להזכיר שמרכז אירופה נפל בידי הימין הקיצוני בשנים 1933-1945 בין השאר בגלל הפחד ההיסטרי מפני "השד האדום", שאותו הצליחו היטלר, מוסוליני ופרנקו לרתום לתעמולה הרסנית שהעלתה אותם לשלטון. בשנות ה-30' הסוערות הצליחה צרפת לייצר קואליציות של הסוציאליסטים ואחרים, והפשיזם במתכונת הגרמנית-איטלקית-ספרדית פסח עליה. זה טוב להשקיף במבט רחב ולזכור שבצרפת של 1936, ספוגה ברגשות אנטישמים, עדיין התאפשר ליהודי לאון בלום להיות ראש ממשלה. צרפת הצבועה, השאננה, המפונקת, גם ידעה בזמן מלחמת העולם השנייה להקים ממשלת צללים בלונדון תחת דה-גול ולנהל מלחמה מחתרתית משומנת, למרות שמחציתה נשלטה על ידי ממשלת בובות בראשות הגנרל פטן.
זו היתה שעה גדולה של מדינה שהנחילה לעולם ערכים דמוקרטים אוניברסליים, ערכים שעליהם התבסס גם המשטר בארצות הברית, ואשר מהווים את התנ"ך של העולם הנאור. המשימה הניצבת עכשיו בפני ההנהגה הצרפתית הינה כפולה: לבסס כלים אפשריים למלחמה בטרור הרצחני, מצד אחד, ולמנוע התבססות של כוחות הימין הקיצוני, שמוכרים לציבור אשליות של כוח מדומה, מצד שני. לקואליציה השפויה יש לגייס את כל הכוחות בעלי החזון הדמוקרטי. צרפת יכולה להיות מנהיגה ומובילה. יש לה המסורת, יש לה הלגיטימיות, היא שילמה מחיר יקר. מגוון הדעות, עומקן והסבלנות והכבוד ההדדי שבו מתנהל השיח על שלל גווניו, מלמדים שאנחנו עדיין בצרפת, ורוחו של וולטר עדיין כאן.