פתחי חמאד, שר הפנים לשעבר בממשלת חמאס, נשמע בוטה כהרגלו ביום רביעי, כאשר תיאר את האשמים במצבה של רצועת עזה. "ממשלת ההסכמה (האחדות-א.י) והראיס (מחמוד עבאס, אבו מאזן, יו"ר הרשות הפלסטינית) הם חלק מהמצור המוטל על הרצועה וחלק מהמכשול בדרך לשיקומה". אלה אינם דברים מפתיעים במיוחד כאשר הם באים מפיו של אחד המנהיגים הקיצונים ביותר הפועלים כיום בצמרת חמאס בעזה. אולם בניגוד לבכירים אחרים בארגון, קיצונים יותר או פחות, פתחי חמאד פועל בחודשים האחרונים באופן עצמאי והצליח להקים תחת אפה של הנהגת חמאס רשת של חוליות חמושות הפועלות תחת פיקודו, נגד מטרות של הפתח ברצועה.
"הזרוע הסודית", או המנגנון החשאי שהקים, תקפה לפני חודשיים 13 בתים של בכירי פתח, חודש לפני כן מרכז תרבות צרפתי שפעל בעיר עזה ובשבוע שעבר גם את ביתו של דובר ממשלת הפיוס, איהב בסיסו. חמאד אינו מסתיר את עמדותיו הקיצוניות נגד הפיוס עם אבו מאזן או הפתח, וביום רביעי השתתף בישיבה סמלית של המועצה המחוקקת בעזה, שבאה כדי להעביר מסר לרשות: פג תוקפה של ממשלת הפיוס הלאומית. חמאס ממשיך לשלוט ברצועה.
המסר הזה רחוק מלהיות מקובל על כל בכירי חמאס בעזה ובחו"ל. להיפך. לפי מקורות פלסטינים ברצועה ובגדה, בגיבוי מקורות ערביים וישראלים, הארגון נקרע כיום בין שתי גישות שונות בתכלית שמאיימות להביא לפיצול בתנועה.
פתחי חמאד הוא הנציג הבולט כאמור, של הזרם הקיצוני, שמבקש למנוע כל אפשרות של ויתור על השלטון בעזה או פיוס עם פתח. שותפים לו כמה בכירים מהזרוע הצבאית וכן אותם אישים הנחשבים לקרובים לאיראן בתוך הזרוע המדינית. לדוגמה, מוחמד נסאר, שעומד בקשרים הדוקים עם הממשל האיראני. ב-24 בדצמבר נפגש נסאר עם עלי לריג'אני, יו"ר הפרלמנט האיראני, כחלק מהניסיון של הארגון להתפייס עם טהראן. גם מפקד הזרוע הצבאית, מרואן עיסא נחשב מקורב לחמאד, אולם אינו מיודע לגבי כל הפעילות של אותן חוליות חשאיות שמפעיל שר הפנים לשעבר. ומנגד, עומדת שורה של "פוליטיקאים" מטעם חמאס, שמבקשים לבחון דרך חדשה לארגון, אולי אפילו נטישה של דרך הטרור. בהקשר הזה הזכירו מקורות ערביים את שמותיהם של מוסא אבו מרזוק, השוהה כעת ברצועה, ח'ליל אל-חייא מעזה ואף את שמו של איסמעיל הניה, שהצטרף אליהם לאחרונה. ראש הלשכה המדינית של חמאס, ח'אלד משעל, תומך אף הוא בקו המתון יותר.
לאן כל זה הולך? הדרך עד לקרע רשמי, ארוכה. חמאס גם שומר כהרגלו על סודיות רבה בכל הנוגע למחלוקות הפנימיות. אולם זו ללא ספק אחת השעות הקשות בתולדות הארגון, גם ובעיקר לנוכח המציאות האזורית המתעצבת סביבו: ירידת כוחו של האיסלאם הפוליטי בכל רחבי העולם הערבי והיריבות המתעצמת מול מצרים.
בדרך למטה
ההחלטה של פתחי חמאד להקים את אותן חוליות סודיות, באה בעקבות הבידוד המחריף של חמאס ועזה בזירה הערבית. עלייתם של האחים המוסלמים במצרים ותוניסיה לאחר "האביב הערבי", והתמיכה הגלויה שלה זכו בטורקיה וקטאר, יצרה בקרב הנהגת חמאס ברצועה תחושה של כוח, אולי שכרון כוח. המהפכה השנייה במצרים, ההתרסקות של האחים המוסלמים שם והוויתור על השלטון בתוניסיה, היוותה עבור הארגון את "החלום ושברו". תוך זמן קצר מצא עצמו הארגון מבודד, מכותר ואפילו נרדף על ידי המצרים. ההחלטה של קהיר ושל עבד אל-פתח א-סיסי לחסל את המנהרות בין סיני לרצועה, גם הביאה לסגירתו של מקור המימון מספר אחת של ממשלת חמאס בעזה. הארגון אולי ציפה שממשלת הפיוס של אבו מאזן תציל אותם ותשלם את משכורות אנשיהם, אך אבו מאזן סירב.
חמאס קיווה כי הסלמה מול ישראל תסלול עבורו את היציאה מן המשבר, אולם בדיעבד ההיפך קרה. עזה והארגון ספגו מכה קשה במלחמה האחרונה שהותירה עשרות אלפי אנשים חסרי בית, מבלי שלחמאס תהיה יכולת לסייע בשיקומם. וגם כעת חודשים לאחר המלחמה, הרשות אינה ממהרת לסייע בהפעלת מעברי הגבול מול ישראל ומצרים והמצור על הרצועה נותר בעינו. וכאן בעצם נולדה בחמאס הגישה הפשרנית שאמרה כי יש לחתור לפיוס מלא עם הרשות ולוותר על השלטון בעזה, בעוד פתחי חמאד והזרוע הצבאית דוחים זאת על הסף. מבחינת האחרונים, ויתור על השליטה ברצועה אינו על הפרק, ומכאן בעצם באה הגישה הקיצונית יותר, שדוחפת להסלמת הפעילות מול הפתח בעזה כדי לסכל את הפיוס. לעת עתה חמאד אינו דוחף לעימות גם מול ישראל אך אין לפסול על הסף שבעתיד הקרוב יפעל גם במישור הזה.
הפער בין העמדות בא לידי ביטוי גם בהקשר האזורי. "הציר המתון" דורש את כינוסה של "מועצת השורא", הנהגת הארגון, כדי לשנות מדיניות וגם כדי להתפייס עם המצרים. קהיר מצדה, הציבה תנאים ברורים להפשרת היחסים עם חמאס: הסגרת פעילי טרור המבוקשים במצרים ושוהים בעזה, הסגרה של כל אותם פלסטינים מהרצועה שסייעו באימון ומימון חוליות הטרור בסיני וכן הסגרה של פעילי חמאס או ארגונים אחרים שהיו בבתי הכלא במצרים ונמלטו בחסות המהפכה הראשונה. בראשם, איימן נופל, מראשי הזרוע הצבאית, עז א-דין אל-קסאם.
במקביל למאמצים להתפייס עם מצרים, ניסתה הנהגת חמאס בחו"ל גם לבחון את האפשרות לחדש את הקשר עם טהראן, בעיקר במישור הכלכלי. אולם איראן העבירה מסרים בוטים למדיי להנהגת חמאס שאם ברצונה במימון איראני, הרי שעליה לשנות את התייחסותה לבשאר אל-אסד, או במילים אחרות - הדרך לטהראן עוברת בדמשק. לעת עתה לפחות, אל-אסד עצמו מסרב לכל ניסיון של חמאס להתפייס והעביר מצדו מסר לארגון שאינו מוכן להתקרבות מחודשת כל עוד ח'אלד משעל עומד בראש הארגון. כמה מראשי חמאס קיוו שאולי באמצעות חיזבאללה תבוא הפשרה ביחסים עם "הציר השיעי".
אוסאמה חמדאן, נציג חמאס בלבנון, ביקש בסוף נובמבר להיפגש עם מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה אולם לא נענה. במקום זה נפגש עם שליח מטעמו, ואפיק ספא. על הפרק הייתה בקשה של חמאס, לאפשר לסאלח אל-ערורי, שאחראי על הפעלת חוליות הטרור בגדה ושוהה בטורקיה, לעבור לפעול מהדאחיה של ביירות, מעוז חיזבאללה. זאת בעקבות לחץ אמריקני על אנקרה, שלא לאפשר עוד פעילות צבאית של חמאס מתחומה. אל-ערורי, צריך להזכיר, קיבל אחריות רשמית על חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים הישראלים ביוני שעבר. נציג חיזבאללה, ספא, דחה את הבקשה.
בינתיים, טורקיה ממשיכה לארח כמה מבכירי החמאס. מלבד אל-ערורי שעדיין שוהה בתחומה, גם עימאד אל-עלמי, שעבר לאנקרה בעקבות תקרית קשה שארעה במהלך המלחמה שנסיבותיה אינן ברורות לגמרי. אל-עלמי נפצע קשה בשתי רגליו. תחילה הגיעו דיווחים כי מעלית מתוך אחת המנהרות התרסקה ומחצה את שתי רגליו. בהמשך נשמעו טענות כי אחד מראשי הזרוע הצבאית ירה בו במהלך חילופי דברים קשים. בשורה התחתונה, אל-עלמי בחר שלא לחזור לרצועת עזה. גם הוא מוזכר כיום כאחד מאלה שדורשים את הרחקתו של פתחי חמאד משורות התנועה וכינוסה של "מועצת השורא" בנושא קביעת מדיניות חדשה. אנקרה ניסתה כמה פעמים בשבועות האחרונים לפייס בין אבו מאזן ומשעל, והפצירה בנשיא הפלסטיני להגיע לביקור. אבו מאזן אכן הגיע בתחילת השבוע לאנקרה אך בינתיים דוחה את הניסיונות הטורקיים לחדש את המגעים עם צמרת חמאס.