וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האבל הוא כמו לידה בלי אפידורל

אני לא עוצרת לחשוב איך האבל שלי מצטלם, ואיך הצעקות והיבבות שלי נשמעות מבחוץ. כי אני כמו בלידה בלי אפידורל – שלמרות שתמיד ידעת מראש שזה בטח יכאב, לא הייתה שום דרך לדמיין עד כמה זה קורע את הגוף מבפנים

מיכל קסטן קידר. דרור עינב
מיכל קסטן קידר/דרור עינב

לטורים הקודמים של מיכל קסטן קידר


את שני הילדים הגדולים שלי ילדתי עם אפידורל. לא שזה לא כאב כמובן. יש לי סף כאב מאוד נמוך. הכל כואב לי נורא. אז הכמה שעות של הצירים לפני האלחוש נדמו לי כנצח. כשהמיילדת נכנסה לחדר הלידה בלידה של הגדולה, ואמרה לי שבדיקות הדם לא טובות ולא אוכל לקבל אפידורל – ניתקתי את המוניטור, ירדתי מהמיטה והודעתי לדולב שהולכים הביתה. אני בלי אפידורל לא יולדת. בסוף קיבלתי את הזריקה, נרגעתי וילדתי. פעמיים. וזה לא שלא חוויתי את הלידה – התרגשתי, צחקתי, בכיתי, שמחתי ולחצתי – רק בלי הכאב. ובלי הצעקות והקללות שמגיעות עם כאב בלתי נסבל. והצעקות היחידות היו מהחדרים מסביב.

את הקטנה ילדתי עם כאבים. לא הספקתי להגיע לאפידורל. התפתלתי שעות במקלחת של בית החולים, ועד שהגעתי לחדר לידה כבר התחלתי ללחוץ. במזל נזכרתי פתאום שכדאי שאעדכן את המיילדת שאני לוחצת, והיא עזבה את המחשב ורצה לפתוח את ערכת הלידה. בלי אפידורל, ודווקא את הלידה הזאת, בלי אלחוש, בלי סמים, בלי אקמול אפילו – אותה אני הכי פחות זוכרת. אני זוכרת שהיא אמרה לי לשכב על הגב ואני קיללתי את האם-אמא שלה ולא הסכמתי. אז היא אמרה לדולב להצמיד את הכתף שלי בכוח למיטה. ואז קיללתי גם אותו. ואני זוכרת שצעקתי שאני לא יכולה לעשות את זה והתחלתי לצרוח. ולבכות ולפחד נורא. ולא היה לי אכפת בכלל מהתינוקת החמודה שתהיה לי עוד מעט. רציתי הביתה. רציתי שיפסיק לכאוב. וצרחתי וקיללתי ובכיתי בקולות שלא ידעתי שקיימים במנעד האנושי שבי. ואז גיא הקטנה יצאה ממני ושמחתי.

אז החודשים האחרונים הם קצת כמו לידה, רק שכנראה לא מחכה בסופם משהו טוב כמו תינוקת מחייכת, וגם הם לא עושים סימן שהם לקראת סיום. חודשים שמלאים ברגעים שאת מרגישה שעוברים עליך, אבל לא מצליחה להבין או להאמין כמה הם הולמים בך בכאב שבהם.

גם היום נדמה שאנשים רוצים שאני אמצא כבר אפידורל, ואפסיק לצעוק. למה את לא יכולה להתאבל בשקט? כמו כולם? במה האבל שלך שונה משל אחרים? אז זהו, שהוא לא שונה. באמת יש הרבה אבלים, בהם שכולים, בטח אחרי המלחמה האחרונה. כמו שכשהייתי בהריון פתאום שמתי לב שאני מוקפת בנשים הריוניות, כך מאז שאיבדתי את דולב, אני מגלה כמה העולם מלא יגון. ואני לא חושבת שהאבל שלי גדול משל אחרים.

דולב קידר, שנהרג במבצע "צוק איתן", ומשפחתו. באדיבות המשפחה
"המיילדת אמרה לדולב להצמיד את הכתף שלי בכוח למיטה. ואז קיללתי גם אותו"/באדיבות המשפחה
כנראה שמתישהו יהיה בסדר. וגם אני אבנה בובת שלג ביום חורפי בהרי ירושלים. ויהיה שם מישהו חדש, והוא ישים צעיף צמר על הבובה שבנינו. אבל אני לא רוצה את המישהו החדש הזה

אמרו כבר לפני שכל המשפחות המאושרות דומות, ואילו כל אדם שעולמו חרב עליו, הוא אומלל בדרכו, ומנסה למצוא לעצמו נתיב אוויר לנשימה, דרך להשיב אפילו במעט סדר לעולמו אותו הוא צריך לבנות מחדש. ואני מנסה להתמודד עם האסון שלי בדרכי, שהיא לתת מילים לכאב, לתת שם למועקה הנוראית שהתיישבה ולא רוצה לזוז. אני מנסה להסביר אותו לעצמי, ולדבר אותו, ולפרוט אותו לפרטים ולרגשות. ואני לא עוצרת לחשוב איך האבל שלי מצטלם, ואיך הצעקות והיבבות שלי נשמעות מבחוץ, כי אני כמו בלידה בלי אפידורל, שלמרות שתמיד ידעת מראש שזה בטח יכאב, לא הייתה שום דרך לדמיין עד כמה זה קורע את הגוף מבפנים.

והלוואי שהיה איזה אפידורל שהיה מאלחש אותי ומעלים את הכאב הזה, אבל אין. וזה לא שלא ניסיתי. כדורים נגד דיכאון שמינונם הוגדל שוב ושוב, וסמים, ואלכוהול – אבל כל אלה כוחם זמני. הם נותנים לי לילה רגוע. מאפשרים לי לחשוב על דולב עם חיוך, בלי להתפרק ולצרוח בלילה בגינה עם היד בפה כדי שהשכנים לא ישמעו, נותנים לי לפעמים לרקוד עם הילדים בערב כדי שהחיים שלהם יהיו קצת שמחים ורגילים. אבל בסוף השפעתם פגה.

כי יש להם בעיה אחת: הם לא משנים את המציאות. והמציאות כל כך בלתי נתפסת, שברגעים הקצרים שבהם פתאום אני באמת מבינה מה קרה – שום סם שבעולם לא יעזור, כי הלך לי העולם כפי שדמיינתי אותו ורציתי אותו.

כשהייתי בחופשות לידה הייתה לי תמיד הרגשה שהעולם ממשיך בלעדיי במין קיום מקביל. ואז, עם תינוקת חמודה ביד, תמיד רציתי לצעוק לעולם שיחכה לי, אני כבר חוזרת אליו, אל תתקדמו יותר מדי בלעדיי. ועכשיו, אני אומרת לו להמשיך הלאה. אני באמת בחיים מקבילים, שמתנהלים בקצב אחר, בעצם בלי תחושת זמן ובלי מטרה. אני לא חלק מהעולם הזה יותר. עולם שממשיך את חייו כרגיל, עולם שבו יורד שלג, אנשים בונים בובות שלג ותוקעים להם גזרים כתומים במקום אפים ומקנחים בצעיף.

כנראה שמתישהו יהיה בסדר. וגם אני אבנה בובת שלג ביום חורפי בהרי ירושלים. ויהיה שם מישהו חדש, והוא ישים צעיף צמר על הבובה שבנינו. אבל אני לא רוצה את המישהו החדש הזה. אני רוצה אותו. אני רוצה בחזרה את הגבר שבחרתי. מישהו יכול להחזיר לי אותו? רוצה את החיוך האוהב שלו, את החיוך הקצת מלגלג שלו כשהיינו צוחקים אחד על השני, את השן הקצת שבורה שלו שלפעמים היה נושך לי את השפה וקצת מכאיב. אותו אני רוצה. אז שום אפידורל לא יעזור, ואני אמשיך לצעוק, ולקלל, וליילל. אבל כדי לא להעיר את השכנים אני עושה את זה במילים, בכתב, ולא באמצע הלילה בגינה.

sheen-shitof

בהנחה בלעדית

החברה הישראלית שהמציאה את מסירי השיער עושה זאת שוב

בשיתוף Epilady
הלווייתו של סא"ל דולב קידר, בבית העלמין במודיעין, יולי 2014. נועם מושקוביץ
מיכל בהלוויתו של סא"ל דולב קידר | צילום: נועם מושקוביץ'/נועם מושקוביץ

סא"ל דולב קידר, בעלה של מיכל, נהרג במהלך מבצע צוק איתן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully