פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "בישראל אתה לא יכול לברוח מהערביו?ת שלך. פה אפשר לנוח"

      למורג'נה יונס נשבר בלי קשר למילקי. יוסף סוויד פנטז על מטרופולין ירוקה ועכשיו הגעגועים אוכלים אותו. ראא'ד מנצור כבר לא חושב פעמיים לפני שהוא מדבר ערבית ברחוב. מחמוד זועבי עוד יקים סטארט-אפ בנצרת. צעירים ערבים אזרחי ישראל מספרים למה היגרו ומה מצאו בברלין

      גרפיטי בשכונת קרויצברג בברלין (GettyImages)
      "עולם חדש". שכונת קרויצברג בברלין (צילום: גטי אימג'ס)

      "בימים הראשונים שלי בברלין נתקלתי בשני בחורים ישראלים. הם הסתכלו עליי, התחילו לדבר איתי ופתאום הם קלטו אותי ושאלו בעברית: 'רגע, את משלנו?'. ואז שאלתי בעברית: 'מה זאת אומרת משלכם?'. הם צחקו ואמרו: 'נו, ידענו שאת משלנו, ידענו שאת ישראלית'. אמרתי להם: 'מצחיק איך בחו"ל אנחנו, הערבים-הישראלים, משלכם אבל בישראל לעולם לא נהיה משלכם".

      צעירים ערבים ישראלים בברלין גרמניה (מערכת וואלה! NEWS , ניר יהב)
      מורג'נה יונס (צילום: ניר יהב)

      מורג'נה יונס, בת 30, במקור מכפר עארה, עיתונאית לשעבר ברויטרס ובערוץ הכוויתי KTV2, בעלת תואר ראשון בעיתונות ובבלשנות אנגלית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. עברה לברלין לפני שנה וחצי. עובדת כנציגת שירות באתר Booking.com ומתגוררת עם שותפה יוונייה.

      "לפני שנה וחצי עזבתי הכול והחלטתי להתחיל מאפס במקום חדש. ברלין. לא אהבתי את החיים שלי בארץ, לא אהבתי את החיים של הערבים בארץ, לא אהבתי איך המדינה מתייחסת אלינו. התייאשתי. נמאס לי להצדיק כל הזמן את העובדה שאני ערבייה מול כל ישראלי-יהודי שמגלה שאני ערבייה. נמאס לי לשמוע שאני 'דווקא לא נראית ערבייה'. נמאס לי שהעם שלי נמצא תחת כיבוש.

      "ישראלי מגיע היום לברלין בלי שום פחד. להפך: הוא משתמש בקשר ההיסטורי של היהודים למקום כדי להגיע לכאן ביתר קלות, והגרמנים מקבלים אותם מאד יפה משום שהם מכירים את ההיסטוריה ומכים על חטא. ומה עם ההיסטוריה שלי? היא לא מוכרת.

      "הגעתי לצומת. החלטתי שאני לא רוצה להיות בת 30 בישראל שמנסה לשנות את העולם. הרמתי ידיים. אמרתי לעצמי שמה שקורה בארץ הוא לא דמוקרטיה אמיתית. הבנתי שאני לא רוצה לחיות שם יותר. ואני לא סתם מישהי מכפר עארה שבקושי יצאה מהכפר. ראיתי עולם, עבדתי בתקשורת, נסעתי, ראיינתי אנשים, זכיתי להערכה עצומה, ופשוט נואשתי.

      "היום, יותר מפעם, מייאש ומפחיד להיות ערבי בישראלי. ערבי שרוצה ללכת לקניון נמצא בסכנה. לפני כמה שנים אני מודה שזה היה ההפך. אבל היום ערבי יכול להיות מותקף אפילו ליד הכפר שלו. יש לגיטימציה למתקפה על ערבים. אנחנו רשמית אזרחים סוג ב' בישראל.

      "החלטתי להגיע דווקא לברלין כי יש לי חברה טובה שגרה פה והמליצה לי לבוא. הייתי גם מעורבת פעם בפרויקט של שגרירות גרמניה בישראל ומאז באתי כל שנה לגרמניה עם מלגות וכך יצרתי קשר למדינה הזו. ראיתי את הנהירה הישראלית העצומה לפה, בין השאר משום שמדובר בישראלים ויש כלפיהם יחס מיוחד, ואז הבנתי שאולי הדרכון הישראלי, שעד עכשיו הביא לי רק נאחס בחיים, יוכל לראשונה להועיל לי. באמת כשהגעתי למשרד החוץ והתחלתי למלא את הניירות, ראיתי כמה קל לישראלים לקבל ויזת עבודה או סטודנט לגרמניה.

      "הגעתי לברלין ונדהמתי. ראיתי פתאום עולם חדש. ראיתי פתאום איך ישראלי, טורקי, פלסטיני, איראני וגרמני יכולים לגור זה לצד זה באותה שכונה בלי בעיות, וכולם מסתדרים וכולם מכבדים אחד את השני. למה אותם ישראלי, פלסטיני ואיראני חושבים את הדברים הכי נוראיים אחד על השני כשהם חיים במדינה שלהם? כי מפעילים עליהם פוליטיקה של פחד. רק פה מבינים את זה. שולטים באנשים על ידי הפחדה וברגע שיוצאים משלטון הפחד, נהיים חופשיים ומתחילים לראות אנשים כמו שהם. לא כטרוריסטים, לא ככובשים, לא כנכבשים. סתם אנשים רגילים. אגב, ברלין היא גם עיר זולה מאד. אבל זאת לא הסיבה שבגללה עברתי. כלומר, שנאתי את ישראל בלי קשר למצב הכלכלי. הגיעו מים עד נפש בלי קשר למילקי".

      המלצר מגיע. מורג'נה מתלבטת ולבסוף מזמינה צ'אי. בחוץ קר מאוד, בערך שלוש מעלות מתחת לאפס. רק עכשיו, אחרי עשר דקות של שיחה, היא מורידה את המעיל ואת הכפפות, לוגמת מכוס המשקה החם וממשיכה לדבר.

      "לפני כחודש הגעתי לביקור בישראל אחרי שנה שלא הייתי בארץ. חשבתי שאבוא רגועה יותר, עם פרספקטיבה נינוחה יותר, ניטראלית, מרוחקת מהפוליטיקה, אבל כל השלווה שלי התפוצצה לי בפנים כשהגעתי לארץ. המצב רק החמיר. מה שקורה כרגע בארץ מחריד. אין לי מושג מתי זה ייפסק, זה רק הולך ומחריף. אני דודה לשתי נערות, ומאז הביקור שלי בארץ אני מנסה לשכנע גם אותן לעזוב לחו"ל. אני אומרת להן שאין לערבים מקום בישראל ואם הן רוצות לחיות כמו בן אדם, אין סיבה להישאר שם. אחת מהן מתעקשת ללמוד באוניברסיטה העברית ואני נזכרת בעצמי בגילה, כי גם אני התעקשתי ללמוד שם. רק אחר כך הבנתי שכמה שאנסה לשנות את המצב, לא אצליח. המצב יותר חזק ממני. הוא מקבע אותי. כיום אני רואה בעצמי אזרחית של העולם. נמאס לי שכל יהודי – יהא המקום שבו הוא נולד אשר יהא – מחזיק בזכות לעלות לארץ ולהיות מלך, בזמן שאני לא.

      "אני לא מסתובבת פה רק עם ערבים. יש לי חברים מכל מקום בעולם: יוונים, גרמנים, טורקים, עיראקים, אמריקנים וישראלים. לאימא שלי היה קשה בהתחלה, אבל היום היא כבר מודה שטוב שאני לא חיה בארץ. אמנם יש לה עדיין חלום לראות אותי מקימה משפחה בישראל, ואין יום שהיא לא שואלת מתי אני מתחתנת, אבל האמת שאני מאמינה שכל דבר קורה כשהוא צריך לקרות. כרגע אין לי זוגיות, וזה בסדר. לא באתי לפה לחפש חתן, הגעתי לגיל 30 אחרי שהחברה שלי ציפתה ממני להביא ילדים כבר בגיל 25. אז אם שם לא עשיתי את זה, בטח ובטח שהלחץ פה נמוך יותר. יש לא מעט נשים ערביות שחושבות כמוני ופועלות כמוני. אני עושה מה שטוב לי ומה שבא לי. הכול מן אללה. אין לי תכנון לעתיד. אני חיה מיום ליום. אני מתכננת ללמוד פה תואר שני בשנה הבאה ובינתיים אני כותבת ספר באנגלית. אני מתעדת כבר שנים כל מיני סיפורים עליי ועל חברים שלי. כל מיני קטעים שלא קשורים זה לזה אבל מעניינים מאוד".

      יונס מרגישה בבית בברלין. היא חשה שהעיר שינתה אותה. לדבריה, היא נהפכה לאדם מנומס יותר, עצבני פחות, בעל אורך רוח. היא מורידה גם את הצעיף ואת כובע הצמר ומזמינה עוד צ'אי.

      "הזהות שלי לא השתנתה מאז שנולדתי. אני פלסטינית. במהלך השנים התווספו לזה כל מיני משחקי מילים כמו 'פלסטינית-ישראלית', 'ישראלית-פלסטינית', 'פלסטינית שגרה בישראל', 'פלסטינית שישראל הקימה את עצמה סביבה'. כשאני פה, אני פלסטינית. לך תסביר להם איך אפשר להיות גם פלסטיני וגם ישראלי. עם זאת, באירופה האנשים נאורים ואני לא צריכה לחפור יותר מדי בהיסטוריה. מספיק שאומר '1948' ואנשים מבינים. המקום היחיד שבו אני 'ישראלית' הוא מול הרשויות הגרמניות. אני משתמשת בדרכון הישראלי לטובתי.

      "זיכרון השואה נוכח בכל פינה פה. אני מאוד אוהבת את זה כי אני רוצה שישראל תאמץ את המודל הזה, שבו מדינה נוגעת בעצבים החשופים והכואבים ביותר בהיסטוריה שלה, יום יום, שעה שעה. הם מדברים על זה בצורה גלויה כדי להכיר בעבר הנורא וכדי לא לחזור עליו. הלוואי שהישראלים היו עושים את זה. האם יבוא יום ונראה מוזיאון נכבה בארץ, מוזיאון שבו יציגו את 530 הכפרים שנהרסו ב-48'? בברלין גרים פלסטינים רבים, רובם דור שני לפליטים פלסטינים שגורשו או ברחו ללבנון. לכן יש מודעות רבה לנרטיב הפלסטיני. הפרופגנדה הישראלית יכולה להיות אדירה פה, אבל בסופו של דבר יש מציאות בשטח והגרמנים מבינים מה קורה בשטח.

      "אני לא חלק מהקהילה הפלסטינית שחיה פה. כשיצאתי מישראל רציתי לעזוב את הפוליטיקה ואת השיח הזה. רציתי שנתיים-שלוש לראות עולם ולא להתעסק עם פוליטיקה. לא הגעתי מפלסטין כדי לחפש את המוכר והידוע. בחרתי שלא יהיה לי מגע עם ערבים כי רציתי להתרחק מהכול וגם רציתי לחזק את הגרמנית שלי. בישראל אתה לא יכול לברוח מהערביות שלך, פה אפשר טיפה לנוח מזה. אף אחד לא אומר לי כאן לחזור לסעודיה או לתוניסיה, לא רוצים כאן שאתייאש ואעזוב. כואב לי הלב שצעירים כמוני מתייאשים ועוזבים. אני יודעת שזה מה שישראל רוצה, אבל החלטתי שאתחזק פה ובסוף אשוב לישראל. האדמה שלי שם. אני חיה חיים נורמליים פה – ורוצה לחזור בסופו של דבר לשם. אני יודעת שאילולא הייתי לוקחת את פסק הזמן הזה, הייתי מתפוצצת. לראשונה אני מרגישה כמו בן אדם רגיל".


      "לפעמים אני יושב באיזה בית קפה פה בברלין עם חבר שלי שלמה, ישראלי-יהודי ממוצא מרוקני שגר פה כמה שנים ועם בשיר, חבר לבנוני. אנחנו יושבים שלושתנו ומקטרים על הנשים האשכנזיות שלנו. לי יש אישה יהודייה שבמקור היא אוסטרית, לשלמה יש אישה אשכנזייה וגם לבשיר יש אישה שבמקור היא גרמנייה. זה פשוט מקסים. אני מת על זה. כשהחבר האיראני שלנו מצטרף, אני בכלל בעננים. אתה מסתכל על זה מהצד ואתה לא מאמין. זה כל כך יפה. אתה פתאום קולט שיחסים אישיים כאלה לא מתאפשרים בכלל כשאתה חי במדינה שלך".

      צעירים ערבים ישראלים בברלין גרמניה (מערכת וואלה! NEWS , ניר יהב)
      יוסף סוויד (צילום: ניר יהב)

      יוסף סוויד, בן 38, במקור מחיפה. שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון. עבר לברלין לפני כשנה וחצי בעקבות הצעת עבודה שקיבלה אשתו, הבמאית יעלי רונן. הוא מתגורר בשכונת נויקולן בברלין עם רעייתו ובנו אלכסנדר, בן חמש.

      "אשתי ביימה הצגה בתיאטרון הקאמרי בישראל שמאוד הצליחה בעולם. הזמינו אותה לביים כאן הצגה על טראומה של דור שלישי של פלסטינים, יהודים וגרמנים. ההצגה מאוד הצליחה ועד היום היא רצה פה. מזמינים אותה לביים פה הרבה הצגות ותיאטרון מקסים גורקי הזמין אותה להיות במאית הבית שלו. כלומר, באתי לברלין בעקבותיה. אני פה בגלל אשתי.

      "ברלין היא עיר ענקית עם המון ירוק, עיר קוסמופוליטית, מלאה באמנים. אנשים פה שפויים יותר. לי היא מזכירה מאוד את תל אביב כי היא מדינה אחרת. מדינת ברלין. הייתי בהרבה מקומות בעולם, וכל פעם שהגעתי לברלין הרגשתי שזה המקום היחיד שאני יכול לראות את עצמי גר בו. במשך שנים זו הייתה פנטזיה שלנו.

      "הפנטזיה גדלה ככל שהמצב בארץ החמיר. בעיקר אחרי שנולד לי ילד. אני אמנם מסתדר בארץ, עשיתי לי שם, אנשים אוהבים אותי, אבל את החברים שלי לא אוהבים. למרות הכול, לא עזבתי בגלל המצב הפוליטי. זה רק חלק מהעניין. רציתי לגור במקום יותר שקט, שבו נושא הערביות שלי לא עולה כל הזמן. נמאס לי, יש גם דברים אחרים בחיים. אני לא יכול להתעסק רק בזה. זה מעייף, זה מגביל את המוח, זה לא בריא. כל מפגש עם אנשים חדשים תמיד יהיה איכשהו קשור גם לערביות שלי. אני מבין שלפעמים זה בא כדי להתניע שיחה, אבל זה מגביל אותי. גם כשאני כבר מקבל אודישן לתפקיד של יהודי, אני יודע שלא אקבל את התפקיד. אם זה לא בגלל המלהקת, אז בגלל הבמאי. אם זה לא הוא, אז זה המפיקים.

      "אני כרגע בתקופת דיכאון. חזרתי מישראל אחרי שצילמתי שם שתי סדרות. אשתי כבר חודש בווינה, ואני בדיכאון. למרות שיש לי פה כמה חברים חדשים, זה לא כמו חברים של עשרים שנה שיש לי בארץ. זה חסר לי מאוד. לפני כמה ימים סימסתי לה: 'אני חושב שכדאי שנחזור לארץ. אם לא, אז לפחות שאגיע לביקור כל חודשיים'. היא הבינה אותי ואמרה לי שאני צודק וכדאי שאטוס להתאוורר בארץ. במקור שלי אני אדם ביישן ובארץ כולם מכירים אותי וניגשים אליי. זה מאוד העלה לי את הביטחון העצמי. מאז שהגעתי לפה, אני שוב חווה תחושה של חוסר ביטחון. אף אחד לא מכיר אותי. אשתי סופרסטאר פה, הנסיכה של ברלין, ואני פתאום כלום. אני לא עושה כלום כרגע. אני לוקח את הילד לגן בבוקר, חוזר הביתה, קצת פייסבוק, והרבה הודעות לחברים שלי. ככה במשך שעות. קניתי כרטיס טיסה לישראל רק בגלל הגעגועים.

      "אני מאוד עצוב שהייתי צריך לעבור לפה. החיים שלי בתל אביב היו כיפיים. למען האמת, עם העניין הפוליטי עוד יכולתי להסתדר, עם העניין הכלכלי דווקא לא. זה בלתי אפשרי. אתה לא נושם בארץ. אפשר לומר שעזבנו בין השאר בגלל המילקי. בישראל גם אני וגם אשתי עבדנו, ושלושת-רבעי מהמשכורת הלכו לשכר דירה ולגן לילד. כשעברנו לברלין, הייתה תקופה ארוכה שרק היא עבדה וחיינו לא רע. אפילו הצלחנו לחסוך. בארץ אם רק היא הייתה עובדת בתקופות מסוימות, לא היינו מצליחים לחיות. כששיחקתי בתיאטרון הבימה הרווחתי חמשת אלפים שקל בחודש. בתקופות שעבדתי הרבה, כלומר הצגה כל לילה, הרווחתי שבעת אלפים שקל".

      סוויד הוא מרואיין נהדר: רהוט, חכם, מלא הומור וכריזמטי. זה הריאיון הראשון שהוא מעניק מאז שעבר לברלין. בתחילה ניכר בו שהוא זהיר, בוחן, בוחר את מילותיו בקפידה. בהמשך הוא נפתח.

      "הכי מצחיק שבסוף אני מוצא את עצמי הולך בברלין למקומות של ישראלים. טוב, הישראלים פה הם אמנים. הם לא כמו כל הישראלים. הם לא מתעסקים בערביות שלי. אני מכיר פה פלסטינים, ישראלים ואירופאים. החיבור נהיה טבעי. מה שכיף זה שכולם מתערבבים וזה לא כמו בארץ, שיש לי חברים ערבים בנפרד וחברים יהודים בנפרד.

      "לפני כמה זמן הלכתי לאכול בחומוסייה של פלסטיני מלבנון עם כמה חברים ישראלים יהודים. ואז הוא אומר לי: 'תגיד, למה הם באו לפה?'. לא הבנתי את השאלה, חשבתי שהוא תוקף אותם משום שהם ישראלים יהודים ולא ממש הבנתי על מי לגונן בסיטואציה הזו. ואז הוא המשיך ואמר: 'אני לא מבין למה הם באו לגור פה. הרי הם גרים בישראל, זו ארץ החלומות, לא?'. ואז צחקתי ואמרתי לו שמה שמספרים לו על ישראל לא תמיד נכון.

      "במבצע צוק איתן הייתי בארץ, עסוק בצילומים. בזמן הצילומים היו כמובן טילים. כולם היו בדיכאון – אבל הראש שלי היה בעבודה. ידעתי שזה יקרה, לא הופתעתי, לא היה לי כוח אפילו להיות עצוב. הייתי אדיש ונהניתי מהעבודה. עם זאת הבנתי שוב את הדבר הפשוט ביותר: שהילדים שלנו צריכים לחיות בצורה נורמלית ולא רק בפחד ובמלחמה. לא מזמן מישהו זרק לאחותי הערה גזענית. פתאום אמרתי לעצמי שאני חייב לחזור ארצה ולהגן עליה. אין יותר מקומות מוגנים. הכול התלכלך, הכול התקלקל. עד היום, הלכלוך הזה לא נגע בי, וכשזה מגיע למשפחה שלי, זה מרגיז ומפחיד. ועדיין, בניגוד לכל התחושות האלה, כשהגעתי לברלין הבנתי כמה אני מחובר לארץ וכמה אני מתגעגע לחברים שלי. אני עדיין רוצה להיות בארץ. אני רוצה שהעתיד שלי יהיה בארץ, וגם אם אמצא את עצמי פה – ארצה לחלק את זמני בין תל אביב לברלין.

      לבית הקפה נכנסת במקרה רקדנית לשעבר בלהקת בת-שבע, אף היא מתגוררת כיום בברלין. סוויד מרעיף עליה חיבוקים. היא מתיישבת לא רחוק מאתנו, ומצב רוחו של סוויד משתפר פלאים.

      "השואה לא קשורה אליי אישית אבל אני כמובן מחובר אליה, גם משום שבארץ מתעסקים בזה מלא וגם משום שאני נמצא בקשר הדוק עם יהודים. אשתי היא דור שלישי לשואה וההצגה שהיא מביימת באוסטריה עוסקת באח שלה שבא לחפש את המקורות שלו. לפעמים אשתי אומרת לי בצחוק: 'תראה איזה יפים הגרמנים האלה, אני יכולה להבין אותם'. היא בכלל לא מבינה מה היא עושה איתי ואני לא מבין מה אני עושה איתה. הטעם שלה הוא גברים בהירים והטעם שלי הוא מראה מזרחי.

      "לפעמים אני רוצה לקבור את עצמי כשאני רואה את ההתנהגות החצופה של הישראלים פה, התנהגות של 'מגיע לי כי סבא שלי היה בשואה'. הם יכולים לרמות, לא לשלם ברכבת התחתית. ההתנשאות הזו פשוט דוחה. וזה לאו דווקא אשכנזים, אלא גם מזרחים בלי שום קשר משפחתי לשואה. די כבר, תהיו בני אדם. גם כשאני רואה ערבים ערסים כאלה, עבריינים, שוביניסטים, אני נגעל. זה מוריד לי את הראש ואני לא מאמין שאנחנו מאותו עם. אני מתבייש בהם.

      "יש דברים שבא לי לעשות פה וכדאי שאתחיל כבר לעשות אותם. למשל, ללמוד גרמנית. או היסטוריה ערבית. כל החיים שלי הייתי כל כך קשור לחיים היהודיים, שאני קצת בעומס היום. אני רוצה להתנתק מזה. כרגע אנחנו פה בברלין, אבל אני לא יודע מה יהיה בהמשך. הפנטזיה של יעלי ושלי היא בית בקוסטה ריקה. אולי אפילו בית הארחה כזו גדול, ליד הים, שאוכל לבשל לאורחים".


      "בזמן מבצע צוק איתן הלכתי עם אבא שלי לשבת בבית קפה בתל אביב. הוא עובד בתל אביב, פגשתי אותו והלכנו יחד. התחלנו לדבר ופתאום שמנו לב למבטי השנאה והפחד שמופנים אלינו. וזו עוד תל אביב, לכאורה עיר פתוחה וליברלית. כל יושבי בית הקפה הסתכלו עלינו במבט שגרם לנו להזמין חשבון ולהסתלק משם".

      צעירים ערבים ישראלים בברלין גרמניה (מערכת וואלה! NEWS , ניר יהב)
      ראא'ד מנצור (צילום: ניר יהב)

      ראא'ד מנצור, בן 19, במקור מחיפה. כשהיה קטן עבר עם משפחתו לרמלה בעקבות עבודת אביו, ולמד בגנים ובבתי ספר יהודיים. בכיתה ט' שב עם משפחתו לחיפה, וגם שם למד בתיכון יהודי. הוא מעיד על עצמו שהוא יודע עברית טוב יותר מערבית. לפני כשלושה חודשים עבר לברלין והתחיל ללמוד גרמנית, ובהמשך הוא מתכנן להירשם ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה. הוא מתגורר לבדו בדירה קטנה בשכונת שונברג.

      "מאז שאני ילד קטן אני חווה גזענות. צעקו עליי, רבו איתי, עקצו אותי, התייחסו אלי רע, התעלמו ממני. זה לא קל לילד שחונך מאז ומעולם על ערכים של שוויון. אני יודע שאני עדיין צעיר, אבל רציתי לעזוב את ישראל כי רציתי לשנות אווירה. עברתי לברלין בעיקר בגלל המצב בארץ. למרות האהבה שלי לישראל, אני לא רואה את עצמי מגדל שם ילדים. אני לא רוצה שהם יחוו את מה שאני חוויתי כשהייתי ילד קטן. אני יודע שבכל מקום הם יהיו שונים, גם בגרמניה, אבל הכי חשוב לי זה שלא יהיו מיעוט בישראל. אני לא מעט מיואש, אני המון מיואש. המצב לא ישתנה - לא עוד חמש שנים, לא עוד שלושים שנה ואפילו לא עוד מאה שנה.

      "למה גרמניה? כי גרמניה מחזיקה את כלכלת אירופה. בספרד, 40% מבוגרי התיכון מובטלים. גם באיטליה המצב הכלכלי לא משהו. בצרפת יש מספיק מהגרים גם ככה. בברלין יש לי חברים. חלק מהם לומדים פה באוניברסיטה, חלק עובדים, אז יש מי שיעזור לי. אני לא בודד פה. אני חייב לומר אני לא מנסה להתקרב לערבים או לפלסטינים פה. עברתי למקום חדש ואני רוצה להכיר את המנטליות שלו. אני מחפש להתרחק ממה שיש בארץ, מהמנטליות של הישראלים והערבים. המטרה שלי היא להשתקע כאן.

      "אין לך מושג איזו תחושה נהדרת זו כשאתה לא צריך לחשוב פעמיים לפני שאתה מדבר ערבית ברחוב. יורדת לי אבן מהלב כשאני לא מתעסק במחשבות על זה, כמו שהתעסקתי בארץ. יש גם תחושה נהדרת שלא צריך לחשוב על חוק הלאום, על ההסתה של ראש עיריית אשקלון נגד ערבים. אני רגוע יותר. ההורים שלי שמחים שעזבתי. הם מבינים שנמאס לי ושאני לא רואה את העתיד שלי בארץ. בשלושה חודשים הכרתי כל כך הרבה אנשים: מלבנון, מסוריה, מירדן, מטייוואן, מקולומביה, מוונצואלה. זה נהדר.

      "אני קודם כל אדם, אחר כך ערבי, אחר כך פלסטיני ואחרי זה כל השאר. אני לא מחשיב דת כי אני אתאיסט. אם אתה לא רואה אותי קודם כל כאדם, יש לך בעיה קשה. היום אני חושב על עצמי ועל טובתי יותר מתמיד. כלומר, אם אני חושב שאדם מסוים יכול לעזור לי במציאת דירה ואני רואה שהוא מאוד אוהב ישראלים, אציג את עצמי כישראלי. אם לבן אדם אחר לא ממש אכפת, אציג את עצמי כפלסטיני מישראל. השתתפתי בהרבה הפגנות בישראל כחבר בנוער הקומוניסטי, אבל היום אני חושב על עצמי לפני שאני חושב על אחרים. זה לא אומר שבכלל לא אכפת לי מהעניין הלאומי הפלסטיני. ברור שגם אני רוצה להיאבק למען פתרון ולמען שלום. אני בטוח שגם פה אמשיך ללכת להפגנות פוליטיות, אבל כרגע אני מעדיף לחשוב על טובתי האישית".

      בחוץ מתחיל לרדת גשם. בימים האחרונים היה קר מאוד בברלין, אבל גשם דווקא לא ירד. אנחנו יושבים בבית קפה שבערב משנה את פניו לבר ספורט. הבעלים, פלסטיני ממוצא לבנוני, מעשן בשרשרת ומתעדכן באתרי חדשות ערביים. מנצור מזמין קפה הפוך. ניכר בו שהוא עדיין לא התרגל לקור הגרמני.

      "בשואה נרצחו שישה מיליון יהודים. אני לא מערער על כך ולא מכחיש את זה, גם אם בסך הכול במלחמה נרצחו הרבה יותר אנשים. אני מהגן אצל יהודים. חוויתי כל יום זיכרון וכל יום שואה. ייחסתי לזה את הכבוד הראוי. יש לי חברים שבני המשפחה שלהם נרצחו. למזלי זה לא קרה לסבא וסבתא שלי ולכן אני לא יכול להזדהות עם זה כל כך. זה לא תופס מקום מרכזי בחיים שלי פה. מדינה שעברה כל כך הרבה – מלחמת עולם ראשונה, שנייה, ועוד הפרדה בין מזרח גרמניה למערב – אני חושב שזה היה צפוי שהגרמנים יוקיעו את העבר. הם רוצים לכפר על העבר למרות שזה לא הם עצמם עשו את המעשים הנוראיים האלה. זה מעשה יפה שראוי להערכה.

      "בישראל מלמדים היסטוריה בצורה מעוותת. סיפרו לנו שרוב הערבים ברחו ב-1948. לא מזכירים את הערבים שגורשו. רוצים ללמד היסטוריה? תלמדו אותה בצורה הגונה, בלי לחנך את הילדים שהיהודים טובים מהערבים. בספרי ההיסטוריה היהודים תמיד טובים יותר מהערבים. מי יפתח מתוך סקרנות ספר היסטוריה אלטרנטיבי? ככה נוצרים דורות על גבי דורות של אנשים שמחונכים על חצאי אמיתות.

      "גם האיום של המוסלמים פה הוא לא כמו שמציגים אותו. יש אמנם מקומות שלא כדאי לעבור בהם בלילה, אבל יש כאלה גם בחיפה ובתל אביב. גם ליהודים זה לא כזה נורא. אדם צריך לבחור את המקומות שהוא הולך אליהם, את הקהילות שהוא מתחבר אליהן ואת השכונות שהוא גר בהן".


      "אבא שלי הודיע לי שאחרי שאסיים את התיכון אעבור לחו"ל. לא ייחסתי לזה יותר מדי משמעות. יום אחד הוא הגיע עם כרטיס טיסה ביד. כמה ימים לפני הטיסה נכנסתי לפאניקה, אבל לא שיתפתי אף אחד. ביום הטיסה נתקפתי חרדה וסירבתי לצאת מהמיטה. אבא שלי נאלץ לקנות על המקום גם כרטיס טיסה עבורו, ויחד נחתנו בגרמניה. זו הייתה הפעם הראשונה שלי ושלו בחו"ל. היינו שני אנשים אבודים בברלין. אחרי כמה ימים נרשמתי ללימודי גרמנית, ואבא שלי חזר לארץ. רק כעבור כמה חודשים הבנתי למה הוא כל כך התעקש שאעזוב את ישראל".

      צעירים ערבים ישראלים בברלין גרמניה (מערכת וואלה! NEWS , ניר יהב)
      מימין: מוהנד אסעד, עלי אגברייה ומחמוד זועבי (צילום: ניר יהב)

      מחמוד זועבי, 25, במקור בנצרת. בעל תואר ראשון במדעי המחשב ועובד בחברת מודיעין עסקי בברלין. לשיחה מצטרפים גם שני חבריו, עלי אגברייה, בן 22, במקור מאום אל-פחם ומוהנד אסעד, בן 22, במקור מאכסאל. אגברייה ואסעד לומדים מדעי המחשב באוניברסיטה בברלין. הם מתעקשים שנלך לבית קפה ערבי ונעשן נרגילה. אנחנו נכנסים לקפה "אום כולתום" בשכונת נויקולן. השולחנות גדושים צעירים ערבים שמגיעים לשתות קפה שחור ולעשן. ברקע נשמעים שירים ערביים.

      זועבי: "אבא שלי ידע היטב למה הוא שלח אותי לפה. הוא לא רצה שאהיה קשור באופן כלשהו לפוליטיקה. ופה באמת אני בן אדם. לא אכפת להם מה המוצא שלך, רק חשוב להם שתראה להם למה אתה מסוגל. אני חושב שהם למדו מההיסטוריה שלהם שאדם הוא אדם. החיים פה נורמליים, פשוט חיים. פה אתה לא צריך ציונים מעולים כדי להתקבל לעבודה. הם נותנים לך את המרחב וההזדמנות מכל הלב. יש לך כמה חודשים טובים להוכיח את עצמך. הם עוזרים לך ככל שניתן, ואם אתה מוכיח את עצמך – אתה נשאר בעבודה. אנשים באמת רוצים להוכיח את עצמם בוקר-בוקר מחדש, ולכן הם הולכים מאושרים לעבודה. זה בדיוק מה שהיה חסר לי ולחברים שלי בישראל, שיתנו לנו צ'אנס. אם יום אחד אדע שאני יכול לקבל צ'אנס כמו שאני מקבל פה גם בארץ, בחברה כמו אינטל או בחברת היי-טק אחרת, אולי אשקול לחזור ארצה".

      אגברייה: "כבר בגיל 17 החלטתי שגרמניה היא היעד שלי כשאסיים את התיכון. הבנתי שהחיים שלי צפויים להיות בתוך מעגל סגור. הבנתי שלא באמת תהיה לי הזדמנות להשתלב בצורה אידיאלית בחברה. איזה עתיד כבר חיכה לי בישראל? העדפתי לבוא לפה בראש שקט, להכיר תרבות חדשה ששמעתי עליה לא מעט דברים טובים. אני בא ממשפחה דתית מאום אל-פחם, וסבתא שלי מאוד פחדה שאפסיק להיות דתי. אימא שלי דווקא תמכה בי ואמרה לי שאני צריך לבנות את העתיד שלי, ואם לא אצליח – לא נורא. התחלתי כסטודנט מפוחד, צברתי ניסיון, חברים, מכרים, והיום אני מכהן כנציג הסטודנטים הערבים בכל גרמניה".

      זועבי: "החברים הכי טובים שלי פה הם כורדים וטורקים שאיתם אני מדבר בגרמנית. יש לי גם חברים פלסטינים וישראלים ויש גם גרמנים. אני חייב להודות שאם הייתי בקשר רק עם החברים הגרמנים, הייתי מרגיש שמשהו חסר. כשאני רוצה להביע לעומק את הרגשות שלי, אני חושב שרק ערבי ומוסלמי יבין למה אני מתכוון. כשאתה אומר למישהו סלאם עליכום, זה שמולך מבין שיש ביניכם קשר. זה עניין של שפה, מנטליות ותרבות. רק הערבי מבין לעומק את הערבי ורק מוסלמי יבין לעומק את המוסלמי".

      אגברייה: "יש פה ערבים שרוצים להבליט את הזהות הלאומית שלהם. אולי משום שלא הייתה להם הזדמנות לעשות את זה בארץ. לנו אין ממש צורך להבליט את זה. אין פה סכסוך לאומי וזה לא מעסיק אותי. אף אחד לא יכול להכחיש שיש אפליית ערבים בישראל, אבל אני עברתי לכאן בלי קשר לזה. אני גם לא חשתי אפליה כזו בארץ".

      זועבי, אגברייה ואסעד שייכים לדור הצעיר של היזמים. הם חולי טכנולוגיה, מהירי מחשבה, שאפתנים, משכילים, מוחם קודח מרעיונות מקוריים – והם בורחים מפוליטיקה כמו מאש. הם נמנעים מכל ניסיון לדבר על אפליה, על גזענות, על הסכסוך הלאומי - ומושכים כמעט בכוח את השיחה לכיוונים יומיומיים יותר. קשה לדעת אם הם באמת לא מתעניינים בפוליטיקה, או שהם מבקשים לשמור על ניטרליות כדי לא לסכן את עסקי המחר. אחרי כמה שעות של שיחה, מסתמן שמדובר בעמדה כנה; שילוב של מיאוס, אדישות וגועל.

      אסעד: "לא מעניין אותי מה ביבי אומר או מה ליברמן אומר. לא אכפת לי שהם רוצים רוב יהודי בישראל. באתי לפה כי אני חושב רק על עצמי. לא חשבתי על העם הפלסטיני ולא על הישראלים. עזבו אותי מפוליטיקה. אם אתה הולך אחרי הפוליטיקאים, אתה נדפק. בעולם הזה אתה צריך לחשוב רק על עצמך".

      אגברייה: "המעבר לגרמניה רק מגביר לי את המוטיבציה להמשיך ולהשקיע בעתיד שלי. העובדה שאני פה לא אומרת שהרמתי ידיים. אני רוצה להפוך למישהו, לעשות משהו, ואז לחזור לישראל איתו".

      זועבי: "הדבר הראשון שאעשה כשאחזור לביקור בארץ הוא להסתובב בשוק העתיק בנצרת. זה מכניס בי כוח. מצד שני אני יודע שאם אלך לשם ואראה את הצעירים שמבזבזים את הזמן שלהם, לא משקיעים בלימודים, לא קוראים, לא מתעניינים בכלום – אני אכעס.

      "אם אחליט להקים סטארט-אפ, אקים אותו בנצרת. אסור להפסיד אנשים טובים ומוכשרים לטובת חו"ל. אסור שפרופסורים או סופרים או אנשי עסקים יעזבו, כמו סייד קשוע שעזב לארה"ב או הבחור הערבי מחיפה שהפך לבכיר באפל (ג'וני סרוג'י, סגן נשיא לתחום החומרה באפל העולמית, נ.י.). אסור, אלו אנשים טובים. אני כל הזמן אומר את זה לעצמי. אבל אז אני גולש באינטרנט, קורא טוקבקים ומזדעזע. לפני כמה ימים מישהי כתבה שצריך להשמיד את כל הפלסטינים. הבנתם? את כולם. לא האמנתי שאני קורא את זה. אז אולי זה דווקא נכון שעזבנו?".

      הכותב שהה בברלין בהזמנת משרד החוץ הגרמני