"הייתי נער בן 16 רגיל. היו לי חברים, משפחה טובה. הדבר הכי יוצא דופן לגביי היה שאבא שלי היה היחיד בבית, אחרי שאימא עזבה. הייתי בנקודה בחיים שכמו רוב הנערים, ניסיתי להבין מי אני. כל זה נגמר כשבאו לעצור אותי באשמת רצח שלא ביצעתי".
פרנקי קרילו יושב ומספר בחיוך את סיפור חייו, על נער שנגמרו לו החיים. קרילו, היום בן 39, הוא גבר אמריקני ממוצא היספני המתגורר בלוס אנג'לס. דבר בהבעות הפנים או בשפת הגוף שלו לא מסגיר אפילו ברמז את מה שעבר עליו. כבר שלוש שנים, מאז השתחרר מהכלא, הוא מספר לכל מי שרק רוצה לשמוע את סיפורו הבלתי-נתפס, על נער שנעצר יום אחד בלי לדעת למה. קרילו הופלל בתחכום ברצח שלא היה קשור אליו כלל, והוא נשפט ל-20 שנים בכלא בארה"ב. רק בשנת 2011, לאחר שנים שבמהלכן זעק וכתב מכתבים בנוגע לחפותו, זיכה אותו בית המשפט העליון של בקליפורניה והוא שוחרר לחופשי.
"ב-24 בינואר 1991 הגיעו אלי הביתה. 15-10 סגני שריף, כמו חטיבה צבאית, באו ודפקו בחוזקה על הדלת. היא לא הייתה נעולה, הם יכלו פשוט לפתוח, אבל הם הלמו באגרופים עד שכל הבית רעד. התעוררתי מיד. לא ידעתי מה הם רוצים, וגם אבא שלי לא. מה שאני זוכר בעיקר זה הביטחון המופרז שלהם, לגבי זה שיש להם את 'הבחור הנכון'. הם נכנסו בלי להתבונן מסביב, והסתכלו ישירות עליי. אני זוכר את אבא שלי שואל בספרדית 'למה הם כאן'. מצאנו עצמנו שנינו על הרצפה עם פנים למטה מסתכלים אחד על שני ואני עונה לו שאני לא יודע מה קורה כאן. הוא ביקש ממני לשאול אותם, אבל הם לא ענו לי. הם לא דיברו אלינו, הם דיברו ביניהם וסרקו את הבית. לא הבנתי מה הם מחפשים. ראיתי שאבא שלי מפחד. כשהם סיימו, הם עצרו אותי ולקחו אותי משם".
קרילו מספר שהוא נכנס לחדר החקירות, שם חיכו שני בלשים שרצו לדבר איתו. "כל זה נמשך אולי עשר דקות. הייתה להם רק שאלה אחת: איפה הייתי שישה ימים לפני אותו יום. טוב, זה היה קל, אמרתי להם בדיוק איפה הייתי: הייתי בבית הספר ואז הגעתי הביתה לסידורים. אבא שלי חזר הביתה מאוחר יותר, אכלנו ארוחת ערב, ראינו טלוויזיה, עשיתי שיחת טלפון והלכנו לישון", אמר. אלא שלמרות האליבי לכאורה, החוקרים פנו לקרילו ואמרו: "אנחנו רוצים שתדע, שיש לנו עד שזיהה אותך כמי שביצע רצח". "צחקתי", המשיך, "צחקתי כי חשבתי את עצמי ילד קצת חנון, וכשהם האשימו אותי שהרגתי מישהו זה היה בעיקר משעשע. אבל הם לא צחקו. ברגע הזה ידעתי שזה אמיתי ורציני". הנער בן ה-16 הושם מאחורי סורג ובריח.
שישה ימים לפני כן בלינווד, פרבר קטן של לוס אנג'לס, יצא דונלד סרפי מביתו וגער בבנו ובחמשת חבריו, שיפסיקו לשרוץ על מדשאת הבית והמדרכה, שיכינו את שיעורי הבית ושיתכוננו ללכת לישון. בעוד האב מדבר, הגיעה למקום מכונית בנסיעה איטית. כשעברה ליד האב והנערים, נשלפה יד שהחזיקה אקדח מחלון הנוסע שליד הנהג וכמה יריות נורו לעבר האב. הוא נהרג והמכונית נמלטה. פרנקי, שכלל לא הכיר את הקורבן, נעצר על ביצוע הרצח. האקדח מעולם לא נמצא, הרכב לא זוהה ולא נודע מי היה הנהג ברכבו של היורה. אבל זה לא שינה למשטרה.
"הכול קרה כל כך מהר. לא הייתה לי הזדמנות בכלל לעכל", משחזר קרילו, "הייתי משותק. העובדה שאבא לא יכול היה להגן עליי הפכה אותי למפוחד ולמבולבל. מאשימים אותי במשהו אין לי מושג מה הוא. לקחו אותי למעצר, ושם חיכיתי למשפט שלי 13 חודשים. האמנתי שהכל ייפתר, כי הרי לא עשיתי את זה. אבא שלי היה שבור לב. היום אני אבא בעצמי, אז אני מבין איך הוא הרגיש. הוא האמין שבבית המשפט האמת תתברר. אני חושב שמהגרים שמגיעים לאמריקה חושבים שזו מדינה שהצדק בה שווה לכולם. הוא הגיע ממקסיקו, מבחינתו אמריקה זו המדינה הכי נהדרת".
"בהתחלה לא ידעתי להילחם ולהגן על עצמי"
גם קרילו עצמו חשב שזה ייגמר מהר מאוד. "הגעתי לכלא, קיבלתי מדים, ראיינו אותי. הייתי הנער החדש והרגשתי שכולם יודעים מה קורה חוץ ממני. בהתחלה לא ידעתי להילחם ולהגן על עצמי, אבל התרגלתי מהר מאוד והבנתי שאני חייב לשחק את המשחק. מאוחר בלילה נכנס נער, השותף שלי. אחרי כמה דקות של שתיקה הוא אמר לי את שמו וסיפר לי שלפני כמה שעות הוא הרג מישהו. ברגע הזה הבנתי מה זה אומר להיות בכלא. אחרי כמה ימים ההורים שלי באו לבקר והם רצו לשכור לי עו"ד פרטי. אמרתי 'לא', שהרי אין לנו כסף ובכלל לא צריך, אני לא עשיתי את זה. כולנו הסכמנו שפשוט אלך לבית המשפט, יהיה שימוע או משפט והאמת תצא החוצה. אני שונא להודות בזה אבל הייתי כל כך נאיבי, שהאמנתי שהכל יסתדר".
היה עוד דבר שקרילו לא ידע. בזמן שהוא נכלא, מי שהייתה חברתו גילתה שהיא בהיריון. באחד הימים, כשחיכה לתחילת משפטו, הוא התקשר הביתה ושמע שהוא הולך להיות אבא לבן. "אני אמור להיות שם, ובמקום זה אני צריך להתמודד עם כל זה", סיפר. "באותו יום הלכתי לראות רופא כי היו לי אלרגיות. נכנסתי, והשומר אמר לי לשבת. אחרי כמה דקות, הוא פתאום התנפל עליי והתחיל לחנוק אותי. התעלפתי. הוא היה איש גדול, ואני חושב שהוא חשב שאני כבר לא בחיים, אז הוא הפסיק. כשהתעוררתי הוא כבר עזב. התברר שהוא חבר של הקורבן שמת מהירי, וזו הייתה אמורה להיות הנקמה שלו. התלוננתי, ולא ראיתי אותו יותר מאז. שאלתי את עצמי, כמה גרוע זה עוד יכול להיות?".
ביום המשפט העירו את קרילו, שמו עליו אזיקים ולקחו אותו לבית המשפט. התברר שלתביעה יש שישה עדי ראייה שהולכים להעיד נגדו. "אלה היו נערים שלא הכרתי. הם העידו שראו אותי מבצע פשע. מנגד הייתי אני, אבא שלי שהיה אליבי והעורך דין שמינה לי. חשבתי שזו אי הבנה, לא שניסו להפליל אותי". המשפט ארך שבוע. ישבתי בשולחן ההגנה, והעד לא רחוק ממני. היו רגעים שאמרתי שלא יכול להיות שהוא מדבר עליי. הוא סיפר שפעם רבתי עם חבר שלו שקרע לי את החולצה ושיש לי קעקוע. ואין לי. נער אחר עלה על הדוכן ואמר שהוא מכיר אותי כי אנחנו לומדים יחד בתיכון. צחקתי כי התיכון שלי מרוחק 15 ק"מ משלו. אז לא הייתי מודאג". למרות הביטחון של קרילו, המושבעים התכנסו ולא הצליחו להגיע להחלטה: שבעה אמרו 'זכאי', וחמישה 'אשם'. נפתח משפט נוסף, ואז, לדברי קרילו, העדים כבר הגיעו מתודרכים. "הם לא דיברו על קעקועים ולא על התיכון.'פרנקי עשה את זה', אמרו, וזהו. השופט לא הרשה לעורך הדין שלי לדבר על ההליך הקודם ולא נתן לאבא שלי להעיד".
במשפט הזה פרנקי הורשע ברצח מדרגה ראשונה. "זה היה אחד הרגעים העצובים בחיי. עורך הדין שלי קרא לי ואמר שזה לא סימן טוב, שמושבעים חוזרים כל כך מהר. כשהם הודיעו שמצאו אותי אשם האוזניים שלי צלצלו כאילו שהייתה פצצה באולם. אני רק זוכר שעורך הדין שלי הניח עליי יד מנחמת, וזהו. הייתי בהלם עמוק". קרילו חתם על ערעור, אבל זה היה השלב שהוא הבין את גודל האסון, וכבר התחיל לרחם על עצמו. "הרגשתי כלומניק, שהכל בדיחה אחת גדולה עליי".
גזר הדין היה המכה הבאה: 30 שנים עד מאסר עולם, עונש כבד מאוד. "התינוק שלי היה בן חצי שנה בשלב הזה. עד אותה עת אמרתי לאמא שלו כל הזמן 'אל תדאגי', אבל אז הבנתי שאני לא חוזר הביתה. שאני באמת תקוע לכל חיי. "עברתי לכלא אמיתי. במשך 15 שנה כתבתי לבן שלי מהכלא כל שבוע. כל שבוע. לפעמים אפילו רק היי. אבא שלי הלך לעולמו בזמן שהייתי בכלא והטרגדיה בזה הייתה שהוא לא היה רק אבא שלי - הוא גם היה העד היחיד שלי, האליבי שלי, ומי שהיה איתי בבית באותו יום של הרצח. העד שלי מת ואבא שלי מת. אחרי זה רציתי להרוג את עצמי. זו הייתה נקודת שבירה עצומה. הרגשתי שכבר אין לי למה לחיות. הרגשתי שזה הולך להרוס אותי, אבל הבנתי שאני חייב להתעסק במשהו אחר, במציאת דרך החוצה. מישהו נתן לי עצה: 'אל תוותר, אל תאבד תקווה'. החלטתי להתעסק בלהוכיח את חפותי ולהוציא את עצמי משם. כתבתי מכתב אחרי מכתב ומיענתי אותם לכל עו"ד שיכולתי למצוא את הכתובת שלו, ולשופטים ולעיתונאים. רבים לא ענו לי בכלל".
החלקים התחילו להסתדר כמו בפאזל
העזרה הגיעה ממקום לא צפוי. אחרי 15 שנים בכלא, כשמשפחתו של קרילו כבר כמעט הפסיקה לבוא לבקר, דווקא מורה שעבדה בכלא ויצאה לגמלאות, היא זו ששינתה את מהלך הדברים. "כשהיא עמדה לפרוש ביקשתי ממנה טובה, שאם היא פוגשת עורך דין או עיתונאי שהיא חושבת שיוכל לעזור לי, שתשתף את הסיפור שלי. חצי שנה לאחר מכן היא פגשה עורכת דין במסיבה, שהאמינה לסיפור. זו הייתה עו"ד אלן אגרס, והיא אפילו הגיעה לבקר אותי בכלא". אגרס, שהתרשמה מהסיפור, שאבה מידע ממקרים של חפים מפשע במשפטים חוזרים, במסגרת פרויקט החפות שאליו השתייכה, והחלה לגבש את התיק מחדש.
מכאן, כמו בפאזל, החלקים החלו להסתדר. התברר לה שזו לא הייתה אי-הבנה או טעות בזיהוי. זו הייתה הפללה מכוונת היטב של קרילו, משולבת עם חוסר מזל מהסוג הגרוע ביותר. הצוות המשפטי בראשות אגרס איתר את ששת עדי הראייה מהמשפט הראשון, והם, בזה אחר זה, התוודו ששיקרו. אחד העדים, שנקרא בליל הרצח לתחנת המשטרה העיד ארבע פעמים. הוא היה אז ילד. בפעם הרביעית הוביל אותו השוטר לתמונתו של קרילו, תוך שהוא פוסל כל תמונה אחרת. שאר העדים ראו את התמונה של קרילו רק שבעה חודשים אחרי הרצח, ונטען שהוסבר להם שעליהם לבחור בתמונה של חשוד מספר אחת. התמונה האמורה שעליה התבססה המשטרה צולמה שנתיים לפני הרצח. קרילו רכב אז עם חברים על אופניים והם פגשו שוטר שביקש לצלם אותם, כנראה כחלק מפרופיל שעשה לילדי המהגרים בשכונה. תמונת הפולארויד מאז היא זו ששימשה לזיהויו של קרילו כרוצח האכזרי.
"כשהצוות הגיע אליהם, כל העדים אמרו שהוקל להם להוציא את האמת אחרי כל כך הרבה שנים, שהם חיכו לדפיקה הזו בדלת", אמר קרילו. "אחד העדים אמר לי על הדוכן שהוא מצטער ששיקר. הוא אמר: 'פרנקי, הרסתי לך את החיים כי הייתי צעיר וניתן לתמרון'. עוד עד שהעיד פעמיים, כלל לא היה שם - מסתבר. אחד הילדים היה בנו של הקורבן, והם (העדים) אמרו שהם הרגישו מחויבים למשפחה, כי אבא של חברם נרצח. הבן עצמו העיד. וכן, הוא שיקר. לכן הם לא אמרו את האמת כל השנים האלה. חמש השנים שעבדנו על התיק היו הקשות ביותר בכל התקופה בכלא, אבל הכי טובות כי סופסוף לא הייתי לבד. מישהו ידע שאני קיים. עכשיו הייתי חייב להאמין במערכת, כי לא הייתה דרך אחרת".
הרוצח האמיתי עדיין מסתובב חופשי
גם השוטר הודה שכיוון את הילדים לתמונתו של פרנקי קרילו אך לא סיפק תשובה לשאלה למה? "הוא אמר 'אני מבין שכשהעד זקוק לעזרה, אני אעזור לו'. אבל למה אני? אנחנו לא יודעים, אנחנו מנסים להבין. האיש שמת, לפי מה ששמעתי, היה איש טוב בשכונה, לבן. אני חושב שהלחץ לעצור מישהו היה גבוה. הם פתרו את התיק בשבע שעות".
אלא שאם היה נדמה אז שאין עוד מקום הפתעות, באה זו והאפילה על כולן. מתברר שהחוקר מטעמו של עורך הדין, שמונה לקרילו בגיל 16, לא במקרה מכונה על ידי קרילו "החוקר הכי טוב בעולם". כי כבר אז הוא מצא את הרוצח האמיתי, והתברר שהוא מכיר אותו אישית. "מדברים על מזל רע? אני במעצר, מחכה למשפט שלי. החוקר שלי, שאמור לעבוד בשבילי, מוצא את הבחור ומתגלה שהם חברים. הרוצח האמיתי נותן לו תצהיר ומשחזר בזירת הפשע. החוקר שלי היה אמור להביא את הדברים, אבל הוא מחליט אז להיות גיבור - לא בשבילי, אלא בשביל החבר, ושותק. הוא כנראה ישב שאצא זכאי כך או כך". גם החוקר התוודה בבית המשפט, ואפילו הגיש את אותה הודאה ששמר כל השנים.
הרוצח האמיתי, אף שהודה, עדיין מסתובב חופשי. כרגע התיק מוקפא בשל תביעת פיצויים שקרילו מנהל מול המשטרה האמריקנית, שאינה מודה בכשל רב-מערכתי. "אני לא כועס על הנערים היום", אמר קרילו, "כל אותם עדים, שחזרו בהם, יכלו לדבוק בסיפור המקורי והם לא עשו את זה. הם בחרו לומר את האמת. בעשרים שנה עברתי משנאה לכעס, ללהבין אותם, ועד לרצות לדבר איתם. גם הם היו קורבנות, הם היו צעירים ונוחים לתמרון".
במרץ 2011, בית המשפט העליון בלוס אנג'לס זיכה את פרנקי קרילו. "השופט אמר: 'אחרי ששקלתי את הראיות, סיפקת את בית המשפט, ומר קרילו, אתה חופשי ללכת'. בכיתי. זה היה סוריאליסטי. כאילו חלמתי על הרגע הזה שוב ושוב, וזה נהיה אמיתי. הבן שלי היה שם, הוא היה אז בן 21 כמעט. בכלא, אחד הדברים הכי יעילים, זה מה שאתה אומר לעצמך. אני זוכר שהבטחתי לבני שאעשה כל מה שאני יכול כדי לצאת ולהוכיח שאני חף מפשע ולחזור אליו הביתה. אני יודע שזה נשמע מאוד רומנטי אבל באמת לא יכולתי לאכזב אותו אז הקדשתי את חיי להבטחה הזו".
אחרי ההכרעה, לקח יומיים עד שלבסוף יצא החוצה. "זה היה כמו בסרטים: מצלמות טלוויזיה ומיקרופונים. שואלים אותי איך ההרגשה להיות חופשי. הדבר הראשון שעשיתי זה ללכת לאכול. ואז הייתי צריך להתקלח. זה היה כמו טקס היטהרות, אחרי שעברתי אונס של המערכת".
לאט לאט, בצעדי תינוק, קרילו למד ועדיין לומד להתרגל לעולם החדש אחרי 20 שנה בכלא. "טכנולוגיה היא אחד הדברים שהייתי בהלם לגביהם כשיצאתי מהכלא. הרגשתי שבחוץ הכל שונה. בכלא, לכל מקום שאתה הולך, אתה אומר שלום ומסתכל בעיניים". לדבריו, "כשבאתי הביתה אף אחד לא עשה את זה.והכי מוזר זה במסעדות. התפריט מגיע ואז אני שואל את עצמי 'מה אני רוצה?'. אני לא יודע מה אני רוצה. במשך 20 שנה אכלתי את אותו תפריט - אתה נכנס לחדר אוכל, יש חור בקיר בצורת ריבוע ומישהו - לא יודע מי - נותן לך מגש ואתה לוקח אותו ואוכל. כל יום. אם אתה לא אוכל, אתה לא אוכל בכלל. הרגשתי כל כך נבוך, מאיפה אני יודע לבחור בין 20 סוגים של עוף? גם חברה עם אישה זה משהו שנורא רציתי ואחד הדברים שחסרו לי זה שנוגעים בי. לא רק מינית, אלא חיבוק או מישהו שמעודד אותך. הגוף כל כך מתגעגע לזה".
בינתיים, קרילו נרשם לאוניברסיטה, הוא מגייס כספים לפרויקט החפות ובמהלך הרצאותיו פגש גם את אשתו היום, אפתי, ישראלית לשעבר, פרופ' לעבודה סוציאלית בבית ספר למשפטים. לשניים גם נולד תינוק, עקיבא, בן קצת יותר משנה והם משתדלים להגיע לישראל לא מעט. ההתרגשות ניכרת על פניו של קרילו כשהוא מדבר על בנו ואשתו. "יש לי תינוק עכשיו. אני בבית שלוש שנים וחצי וזו החוויה הכי אמיתית שהייתה לי, להיות אבא. אחת המחשבות שעולות לי היא 'וואו', אם לא הייתי יוצא הוא לא היה קיים. כל שאר הדברים -מסיבות, אוכל ונסיעות בעולם - לא משתווים לזה. אני חושב שהכלא שינה אותי - מי שנכנס פנימה לא היה בנאדם. זה היה ילד בן 16 שכל מה שהיה לו הוא שמו. הכלא הפך אותי למי שאני, ולצערי, זה קרה באמצעות סבל. אני אולי סדוק, אבל לא שבור ואני לא אתנהג כאילו שום דבר לא קרה".
לדבריו, "לפעמים אני מתעורר וחושב שזה הולך לקרות שוב. אתה חי עם הטראומה וכשאני רואה שוטר בזמן שאני נוהג אני מרגיש שהדופק שלי עולה. אני מבקר הרבה אסירים בכלא. אני הולך לשם כל הזמן ואני לא אוהב להודות בזה, אבל אני הולך לשם כי אני מרגיש שאני חייב להתמודד עם הכלא. הכלא בשבילי זה היה הדבר הרע ביותר שהיה יכול לקרות ואני מרגיש שאני חייב לחזור למקום המפחיד והמסוכן הזה, להיות שם ולצאת. אני לא יודע למה, אבל אני מרגיש שפסיכולוגית אני חייב לעשות את זה. אז אני מגיע לשם ואני מדבר עם אסירים. בדרך כלל, בקליפורניה, הם לא נותנים לאסיר לשעבר להיכנס, אבל בגלל המצב שלי הם לא יכולים להרחיק אותי, למרות שהם לא מתים על זה שאני חוזר. אני חושב שזה גורם להם לפקפק בעבודה שלהם עצמם. יש לי עדיין חברים מהכלא שאני בקשר איתם, כמו השותף שלי לתא. אני אוהב לכתוב לחברים שלי בכלא כי הרבה דברים מדהימים קרו מאז שהשתחררתי. לספר את זה למישהו כמוך זה להתרברב. לספר למישהו שיושב בכלא על הטיול שלי בישראל ועל הראיון הזה ועל הים בבוקר - הם מעריכים סיפור כזה. זה נותן להם תקווה והם יכולים לדמיין כל מה שאני מספר כי הכלא הוא מקום בודד".
גם בישראל נושא הרשעות השווא זוכה להתייחסות ניכרת
לפני כשבועיים הרצה קרילו בקליניקה לזכויות במשפט הפלילי של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית אותה מרכזת ד"ר ענת הורוביץ, המשנה לסנגור הציבורי הארצי ומרצה בכירה באוניברסיטה העברית. את הסטודנטים עניינו בעיקר החיים בכלא.
"הם התחברו לשאלה מה קורה לנער בן 16 שנכנס לכלא ל-20 שנה, ולמחירים הקשים שהמערכת יכולה להטיל על אנשים פרטיים. כולם המשיכו בחייהם: העו"ד שכשל בייצוג, הרוצח שעוד מסתובב, השוטר שסרח", אמרה הורוביץ. קרילו הרצה גם לפורום עורכי דין ממשרדי עורכי הדין המובילים בישראל אשר מתכנסים פעמיים בשנה ועובדים גם על בניית תיקים לייצוג במשפטים חוזרים. זהו פרויקט שמובילה הסנגוריה הציבורית בראשות קרן אבלין-הרץ, ראש המחלקה למשפטים חוזרים.
גם בישראל נושא הרשעות השווא זכה להתייחסות ניכרת בדוח השנתי של הסנגוריה הציבורית. על פי הדוח, בשנת 2013 התקבלו במשרדי הסנגוריה הציבורית 29 פניות חדשות לייצוג בהליך של בקשה למשפט חוזר, מתוכן הגישה הסנגוריה לבית המשפט שתי בקשות בלבד. מאז קום המדינה ניתן משפט חוזר רק ב-26 מקרים, זאת כאשר מדי שנה ישנן עשרות אלפי הרשעות בפלילים. "עובדה זו, בצירוף הניסיון המצטבר בעולם, מביאים למסקנה המצערת כי בישראל יש חפים מפשע המרצים עונשי מאסר וכי המערכת לא עושה די כדי לתקן עיוות דין זה", נכתב אז בדוח.
לאחרונה התקבלה הסנגוריה הציבורית כחברה ברשת החפות הבינלאומית (The Innocence Network) - ארגון גג המאגד ארגונים העוסקים בתיקון הרשעות שווא ברחבי העולם. מקורה של רשת החפות הוא ב"פרוייקט החפות" הניו יורקי שהוקם בשנת 1992 על ידי עו"ד בארי שק. באמצעות בדיקות DNA והשוואה של החומר הגנטי של מורשעים הטוענים לחפותם למוצגים שנשמרו מזירות העבירה, הביא פרויקט החפות לזיכויים ולשחרורם של מאות אסירים שנדונו לתקופות מאסר ארוכות, וחלקם אף לעונש מוות. בעקבות ההצלחה המסחררת של פרויקט החפות הוקמו ארגונים ומיזמים דומים במדינות רבות נוספות בארצות הברית ובעולם. מספר האסירים ששוחררו מכלאם בעקבות פעילות ארגונים אלה מתקרב לאלפיים.