איסלאמופוביה - הברירה השפויה

אנשים נאורים מכל קצוות תבל הגיבו בזעזוע לרצח במערכת "שרלי הבדו". רבים אימצו את הסיסמה "אני שרלי" (אם כי בדרך כלל הקפידו להימנע מביקורת בוטה על האיסלאם האלים, מה שהופך אותם להכל חוץ מ"שרלי"). לוחמי מצפו?ן אחרים, כמו חסן רוחאני האיראני או רג'פ טייפ ארדואן הטורקי, הביעו גם חשש מפני גל איסלאמופוביה שיקום בעקבות הרצח. לדעה הזו הצטרפו עיתונאים והוגי דעות רבים ברחבי העולם המערבי, כולל בישראל. כולם השמיעו אזהרות נוקבות מפני צביון איסלאמופובי בגל המחאה על הפשע שביצעו שלושה מוסלמים, שמהווים 0.000000002% מכלל מאמיני הנביא מוחמד בעולם.

תקצר היריעה לתאר כאן את תולדות המונח "איסלאמופוביה". למי שטרם נתקל בו, הערך בוויקיפדיה הוא נקודת התחלה טובה. המילה הזו חדרה לשיח הציבורי בשנות ה-90' והפכה לנדבך מרכזי בשיח שעוסק במתח שבין מוסלמים - במדינותיהם או בקהילות המהגרים - לבין העולם המערבי. הרעיון הוא להפריד בין ביקורת לגיטימית על האיסלאם ועל מוסלמים מסויימים, לבין פחד ותיעוב גורפים כלפי כל מה שקשור לדת הזו.

טרור בצרפת || כל הכתבות, הפרשנויות והעדכונים

המילה הזו, כמו אחותה הבכירה "גזענות", משמשת כיום תגובה אוטומטית מול כל אמירה שלילית בנוגע למוסלמים, כפרטים או כציבור. כמעט בכל ויכוח ציבורי בנושא, נדרשים מבקרי האיסלאם להוכיח שהמניעים שלהם אינם איסלאמופוביים, באופן דומה לתביעה מכל ביקורת על הציונות להתנקות מאנטישמיות. הרגישות בנושא הגיעה לדרגה כזו, שבמקומות אחדים באירופה, עצם הציטוט של סטטיסטיקות רשמיות לגבי שיעורי פשיעה באוכלוסיה המוסלמית, נחשב איסלאמופובי במקרה הטוב והסתה פלילית במקרה הגרוע.

היו ימים, ממש לא מזמן, שבהם פוביה הייתה תסמונת פתולוגית מוגדרת היטב: פחד מוגזם ולא רציונלי מפני אובייקט, רעיון או אירוע מסויים. הסתובבו בינינו אנשים עם קלאוסטרופוביה, אוקטופוביה (פחד מהמספר 8) ואפילו יופוביה (פחד מחדשות טובות). חלקם קיבלו עזרה רפואית, אחרים חיו עם המחלה, אבל לאיש בסביבתם לא היה ספק שמדובר בבעיה. האיסלאמפוביה מציגה אתגר מיוחד במינו. המונח נטבע כדי לאפיין את הפחד והסלידה מהאיסלאם כלא שפויים, אבל די בסקירה חטופה של הגלובוס כדי לגלות המוני אנשים בעולם שעבורם אין תגובה טבעית יותר מאשר אותם פחד וסלידה בדיוק.

אם אתה קופטי במצרים, הומוסקסואל באיראן, נוצרי בניגריה, יהודי במאלמו, בודהיסט בדרום תאילנד, בלונדינית באוסלו, שיעי במוסול, סוני בבגדד, יווני אורתודוקסי בטורקיה, אישה סומלית בכל מקום בערך - איסלאמופוביה היא דרך חיים עבורך. אם אתה אתאיסט נמרץ שמשמיע בפומבי את ספקותיו לגבי הרעיון העמוק שיוצר היקום הוא זכר רודף כבוד ושונא הומואים שגילה לנביא מוחמד את סוד קדושת הכעבה, אבל שכח לספר לו על הפניצילין - איסלאמופוביה עשויה להציל את חייך. אם את סתם ליברלית מערבית שלוקחת ברצינות את חופש הפרט, או אב שקרא על אלפי מקרי אונס בידי מוסלמים ברות'רהאם, בריטניה, שהושתקו במשך שנים - רוב הסיכויים שהמסגד הראשון שייבנה בעירך יעורר אצלך חרדה.

כל אדם שמאמין בשוויון ובחופש הפרט, מבין שאף מוסלמי שוחר שלום - ורוב המוסלמים בכל מקום הם כאלה - לא צריך לסבול מדימוי שלילי בגלל בחירות של אחיו לאמונה. אלא שבאופן פרדוקסלי, דווקא רפלקס האיסלאמופוביה, זה שממהר לפסול כל ביקורת על האיסלאם, שמדביק תוויות של גזענות ופאשיזם לאנשים נורמטיביים שמוטרדים משינוי הצביון התרבותי במדינותיהם, הוא זה שמותיר את האיסלאמופוביה כברירה הרציונלית היחידה.

מי שמסרבים לדון בחוסר ההתאמה שבין תרבות המערב לבין מסורות מוסלמיות נפוצות כמו מילת נשים, נישואי נערות בכפייה, התנכלות להומוסקסואלים, שחיטה ברברית (כן, גם היהודית), סלידה מהשכלה כללית, "כבוד המשפחה", פטאליזם, התרת דמם של "הכופרים" ועוד ועוד - לא מותירים לחברה החופשית תגובה סבירה מלבד איסלאמופוביה. אם אי אפשר לנהל דיאלוג פתוח והוגן על העובדה שאף מיעוט אחר באירופה, עני ונחשל ככל שיהיה, לא מתקרב לקרסולי האלימות המוסלמית; אם הצד שמנגד לא מצליח אפילו להבין את האירוניה הטראגית בכך שמוסלמים מגיבים בפיגועי התאבדות לקריקטורה של הנביא מוחמד מחזיק פצצה - בגיבוי של הפגנות המונים מטהראן ועד פריז - איזו תחושה טבעית יותר מאשר פחד ותיעוב?

כשמתנהל כבר דיון על הסיבות לכך שהאיסלאם הפך למדגרת האלימות הגדולה בעולם, הוא מוסט תמיד למחוזות לא רלוונטים: ציטוט פסוקי שלום ואחווה מן הקוראן, התרפקות על תור הזהב של האיסלאם, תזכורת שלפני 500 שנים, הנצרות הייתה דורסנית ואכזרית כמו הג'יהדיסטים. כל הפלפולים האלה חסרי משמעות, שכן הבעיה עם האיסלאם אינה אקדמית או היסטורית, אלא מה שנשקף אלינו דרך החלון. אם המפגש בין המאה ה-21 לבין האיסלאם הוליד תנועה גלובלית רצחנית, בדלנית ובעלת שאיפות התפשטות, הרי שזו הבעיה שצריך לפתור ולא משנה כלל אם הטקסט המכונן הוא הקוראן או "הזחל הרעב".

חמורה עוד יותר הטענה שהאיסלאם אינו מסוכן משום שרק מיעוט מבין מאמיניו מחזיק בדעות מסוכנות. מעבר לכך שמשאלי דעת קהל מציירים תמונה אחרת, הרי שההסטוריה של תנועות רצחניות, מהקנאים היהודים שחוללו את אסון המרד הגדול ברומאים ועד החמר רוז' בקמבודיה, מלמדת שדי במיעוט קטן של קיצונים אכזריים כדי לגרור את הרוב המתון אלי חורבן. בפרפראזה על המשפט הקלאסי של רן פסח, יו"ר הפועל באר שבע בשנות ה-90' - מי שחושב שאיסלאמופובים צריכים פסיכיאטר, הוא פסיכי בעצמו.

לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד