זו הפעם הראשונה בקריירה העיתונאית שלי שאני כותבת בגוף ראשון. פריזאית, תושבת הרובע ה-11, אותו רובע בו אירעה הטרגדיה הקטלנית שהכתה במערכת "שרלי הבדו" בבוקר יום רביעי ה-7 בינואר. דרכי יכולה הייתה להצטלב בדרכם של הטרוריסטים. המתקפה התרחשה במרחק שני צעדים מכיכר הבסטיליה, הסמל של המהפכה הצרפתית ומקום התקהלות של אנשי רוח לאורך הדורות. אבל גם במרחק קצר עוד יותר ממשרדי חברת כוח האדם "פול" ברחוב פולה שמקבלת בכל יום עשרות מובטלים מהשכונה.
למה לדבר על החברה הזו? כי על סף דלתה נמצאו שני קליעים תועים וכי אל משרדי החברה אני מגיעה תכופות. למזלי לא הלכתי לשם בבוקר יום רביעי. במנוסתם, דרסו הטרוריסטים הולך רגל. זו היתה יכולה להיות אני. אחרי הכול, הם נסעו בשדרות פרמונטיה, היכן שנמצא הספ?ר שלי. הייתי שם אך בערב הקודם לאירוע.
מתקפת טרור בפריז | כל הכתבות, העדכונים והמאמרים
אירועי היום הדרמטי במערכת "שרלי הבדו" חוזרים אלי כשלמחרת נשלח מייל מהמעון של הבן שלי שקורא להורים לגלות ערנות ולסגור את דלת הגן מאחוריהם בשל התראות של המשטרה. בערב השתתפתי בכנס בגדה השמאלית, באולם חצי ריק, לאחר ביטול הגעה של כמאה תלמידים עקב איסור משטרתי על יציאה מבתי הספר בקבוצות גדולות, אמצעי זהירות שננקט על ידי הרשויות.
בדרך חזרה מההרצאה, לאורך נהר הסיין ובמנהרות המטרו, במערכות הכריזה נשמעו קריאות לגילוי ערנות מוגברת לחפצים חשודים והנחיה לפנות לצוות עובדי הרכבת RAT במידת הצורך, מנגינה ידועה ומוכרת לאלו שחיים או חיו בישראל. בשעה 22:00 המטרו עוצר בתחנה רישאר לה-נואר. זו התחנה הקרובה ביותר למקום הפיגוע. "התחנה סגורה בהוראת המשטרה", מציינת מערכת הכריזה.
בבוקר יום חמישי, 8 בינואר, כאשר הטרוריסטים עדיין לא נלכדו, פיליפ בעלי אומר לי לפני צאתו לעבודה: "את לא חייבת לנסוע במטרו היום". משפט קטן שמיד החזיר אותי לרגע לחיי בישראל, שם ביליתי כ-15 שנים ככתבת של כלי תקשורת צרפתיים. היה זה ב-2002, כנראה השנה הקשה ביותר של האינתיפאדה השנייה, כאשר תחושת בטן שכרסמה בתוכי קראה לי לא לצאת החוצה כדי לא להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. בסופו של דבר תמיד מצאתי את עצמי יוצאת בכל זאת, שמה את מבטחי בגורל, לא חשבתי שאמצא את אותה תחושה שוב בפריז.
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד
תרגום מצרפתית: שרון ליס