הפיגוע בפריז חשף את הפרצוף הכפול של ארדואן

בשעות הערב אתמול (רביעי) הלכו והצטברו הגינויים מכל רחבי העולם לפיגוע הירי המזעזע שהתרחש בפריז. הודעות הגינוי הנחרצות התמקדו בכך שמטרת הפיגוע הייתה לפגוע בחופש הביטוי עצמו ובכך לאיים על הדמוקרטיה. אל זרם הגינויים הצטרפה גם טורקיה של הנשיא רג'פ טייפ ארדואן, המדינה המוסלמית הגדולה ביותר על גבולה של אירופה, חברה בברית נאט"ו שהייתה עד לפני כמה שנים מועמדת להצטרף לאיחוד האירופי.

כלי תקשורת בעולם מיהרו להבליט את הגינוי הטורקי ולציין לטובה את העובדה שמדינה מוסלמית גדולה וחשובה יוצאת נגד הפיגוע. אלא שלא כולם מיהרו להתלהב. 2,000 קילומטרים צפונה משם, בקופנהגן בירת דנמרק, הורמו לא מעט גבות אחרי ההודעה הטורקית. הסיבה היא שאותו משטר שמיהר לגנות את הטבח במשרדי המגזין הסטירי "שרלי הבדו", שחרר מהכלא רק לאחרונה פעיל איסלאם קיצוני, שניסה לרצוח עיתונאי בדנמרק בשל ביקורת שאותו עיתונאי העביר על האיסלאם. טורקיה לא רק שחררה את המחבל - היא אף אפשרה לו להצטרף לארגון "המדינה האיסלאמית (דאעש), שייתכן שעומד מאחורי הפיגוע בבירת צרפת.

תחילת הפרשה בפברואר 2013 - אז הגיע שליח דואר לביתו של העיתונאי הדני לארס הדגארד, שפרסם בשנים האחרונות כמה מאמרים תקיפים ביותר נגד המוסלמים בדנמרק. השליח שהגיע לביתו באותו בוקר ביקש ממנו לחתום על חבילת דואר מסוימת, אולם לאחר שהדגארד פתח את דלת ביתו, השליח שלף אקדח וירה לעברו מטווח קצר. תקלה טכנית באקדח גרמה למתנקש לפספס את העיתונאי והשניים נאבקו ביניהם באגרופים ובעיטות. לאחר כמה דקות המתנקש השאיר את הדגארד פצוע בביתו ונמלט מהזירה.

הדגארד הוא איש שמאל בדעותיו והיה פעיל במשך שנים רבות במפלגה הקומוניסטית, אולם בכל הנוגע לאיסלאם באירופה הוא נקט קו שמזוהה יותר עם הימין הקיצוני, ואף הואשם פעמים רבות בשנאת זרים. ההתבטאות השערורייתית ביותר שלו הייתה בשנת 2012, אז אמר כי "במשפחות מוסלמיות, ילדות נאנסות על ידי הדודים, בני הדודים או האבות". לאחר שהורשע בבית המשפט בהסתה, הוא הבהיר כי לא התכוון להכליל את כל המוסלמים, הגיש ערעור וזוכה פה אחד על ידי בית המשפט העליון.

ניסיון ההתנקשות בהדגארד עורר סערה ציבורית של ממש בדנמרק. העובדה שעיתונאי נורה מטווח אפס בביתו, בפרבר שקט של קופנהגן, בשל ביקורת שהביע על האיסלאם, גררה תגובות מכל הקשת הפוליטית. ראש ממשלת דנמרק, הלה ת'ורנינג-שמידט, אמרה כי מדובר במקרה חמור במיוחד מכיוון ש"המוטיבציה של התוקף הייתה למנוע מהדגארד את זכותו לחופש ביטוי". פוליטיקאים רבים שאינם מסכימים עם עמדותיו ומאמריו של הדגארד, הבהירו כי המחלוקת הזו בטלה אל מול חשיבות ההגנה על חופש הביטוי וחופש העיתונות.

המתנקש שנמלט מהזירה עזב עוד באותו יום את דנמרק ונמלט לטורקיה. שמו לא פורסם בעיתונות הדנית מכיוון שהוא חשוד במקרה שעדיין נחקר, אולם ראשי התיבות של שמו - ב"ה - דלפו לעיתונות. הוא תואר בפרסומים בעיתונות הדנית כאזרח דנמרק, יליד מדינה מוסלמית, שהיה מוכר כפעיל איסלאם קיצוני, ולקח חלק בהפגנות הסוערות נגד העיתון הדני "יילדנס-פוסטן", שפרסם בשנת 2006 קריקטורות שלעגו לנביא מוחמד.

כאשר המשטרה הדנית גילתה שב"ה נמלט לטורקיה, הוגשה בקשה רשמית להסגרתו. הדנים ציפו שהסוגיה תטופל במהרה, שכן טורקיה חתמה כמה שנים קודם לכן על האמנה האירופית להסגרה הדדית של פושעים מבוקשים בין מדינות. למרבה הפתעתם של הדנים, משרד החוץ באנקרה דחה בתוקף את בקשת ההסגרה, ולמעשה נהג בב"ה כאילו מדובר במבקש מקלט מדיני.

ההתנהלות הטורקית עוררה ביקורת ציבורית קשה בדנמרק ויצרה משבר דיפלומטי של ממש בין המדינות. בניסיון להרגיע את הרוחות, הטורקים הכניסו את ב"ה למעצר, אך המשיכו להתעלם מבקשת ההסגרה הדנית. בעודו יושב במעצר התחבר ב"ה עם פעילי איסלאם קיצוני אחרים. החיבור הזה קנה את דרכו אל החופש, שנה וחצי בלבד לאחר שניסה לרצוח את הדגארד.

במהלך הקיץ, בשעה שב"ה ישב במעצר, לוחמי דאעש כבשו את העיר מוסול, העיר השנייה בגודלה בעיראק. במהלך כיבוש העיר חטפו לוחמי הארגון הקיצוני את עובדי הקונסוליה הטורקית בעיר ובאזור הגבול בין עיראק לטורקיה שבו לוחמים אחרים כמה עשרות נהגי משאיות טורקים. בתמורה לשחרור בני הערובה, ארגון "המדינה האיסלאמית" דרש מהממשלה הטורקית לשחרר כמה מאות פעילי איסלאם קיצוני מבתי הסוהר ובין השמות הרבים שהוזכרו היה גם זה של ב"ה. ואכן, באוקטובר האחרון התברר שהטורקים שיחררו את הטרוריסט שניסה לרצוח עיתונאי בשל ביקורת על האיסלאם, ואפשרו לו – כמו לפעילי ג'יהאד רבים אחרים – להצטרף לשורות "המדינה האיסלאמית".

הפרשה הזו ממשיכה להעיב על היחסים בין דנמרק לטורקיה, אולם מדינות אחרות באירופה ובברית נאט"ו כמעט ולא נתנו עליה את הדעת. ביותר מדי משרדי חוץ במערב, הנשיא ארדואן עדיין נתפס בטעות כבעל ברית במאבק הבינלאומי נגד הטרור האיסלאמי ולא כמי שתומך בפועל בטרור, בין היתר באמצעות מתן מעבר חופשי ללוחמי דאעש, אירוח הפיקוד הבכיר של חמאס והסתה פרועה מעל כל במה.

בעולם המוסלמי מתחולל כיום מאבק עיקש בין טורקיה האיסלמיסטית של ארדואן למצרים הלאומית-חילונית של עבד אל-פתאח א-סיסי, ועל מדינות המערב להחליט באיזה צד הן רוצות להיות. סיסי, אגב, ערך שלשום ביקור נדיר וחשוב בכנסייה בקהיר, כדי לברך את הנוצרים בארצו לרגל השנה החדשה ולהפגין את מחויבותה של מצרים לסובלנות בין-דתית. בתקשורת הטורקית הנאמנה לארדואן, הביקור של סיסי תואר כחלק מ"מזימה נוצרית להשתלט על העולם הערבי ועל מצרים".

מה שנכון לגבי המערב, נכון גם לגבי ישראל. המלחמה האחרונה בעזה חידדה עוד יותר את המחנות השונים בעולם הערבי-מוסלמי ואת ההזדמנות שיש לישראל לחזק את הקשר שלה עם המחנה הפרגמטי המתנגד לחמאס, לדאעש, לאיראן ולארדואן. עד כה, הסוגיה הזו נותרה מחוץ למערכת הבחירות, אולם אירועים קשים כמו הפיגוע אמש מזכירים לנו שאי אפשר לברוח מהדיון בטרור מסיבה פשוטה - אין יותר מקום בטוח.