הנרי קיסינג'ר נהג לומר שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק פוליטיקה פנימית. השבוע קיבלנו הוכחה שהאמירה הזו רלבנטית בחלקה, לפחות, גם לגבי הפלסטינים. החלטתם ללכת למועצת הביטחון, להצבעה על סיום הכיבוש תוך שלוש שנים והקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים, ולמחרת לחתימה על אמנת רומא לקראת ההצטרפות לבית הדין הפלילי הבינלאומי, לא התקבלו משיקולים מדיניים טהורים.
על העיתוי השפיעו יותר מדי סוגיות פוליטיות פנימיות בתוך הפתח, ובין פתח וחמאס. במילים פשוטות יותר, פתח והעומד בראשו, יו"ר הרשות מחמוד עבאס (אבו מאזן), הפכו ליעד לביקורת של הציבור הפלסטיני, תומכי חמאס ופתח, בגין משיכת הזמן: בכל פעם הם הפריחו לאוויר הבטחות בדבר הפנייה למועצת הביטחון, ובכל פעם מחדש הם דחו את ההצבעה. בכירי הרשות יטענו שההחלטה ללכת להצבעה בשלישי בערב נבעה מבשלות מדינית: כלומר, ממסקנה שיהיו לפחות תשע חברות במועצת הביטחון שיתמכו בהצעה הפלסטינית. אולם כך או כך, ארה"ב הייתה צפויה להטיל וטו על החלטה שכזו. כך שבכל מקרה, המטרה לא הייתה באמת להעביר את ההצעה, אלא בעיקר ליצור רושם בציבור הפלסטיני, שהנה, סוף סוף, הרשות עושה משהו. בסופו של דבר ההצבעה הסתיימה באופן מביך מעט לפלסטינים. ארה"ב לא נדרשה אפילו להטיל וטו, מאחר שהרשות לא הצליחה לגייס תשע מדינות שיתמכו בהצבעה.
פרשנים פלסטינים שונים שעמם שוחחתי מעידים על תסיסה הולכת וגוברת בציבור לנוכח אוזלת ידה של הרשות. שום דבר לא זז. הכלכלה בגדה אינה מתרוממת. אמנם בהשוואה לעזה המצב טוב הרבה יותר ועדיין, השיתוק והיעדר הצמיחה בכלכלת הגדה, יחד עם תחושת הקיפאון המדיני העמוק, הפגיעה בפלסטינים מצד המתנחלים ואולי יותר מכל הביקורת בתוך פתח נגד אבו מאזן, עשו את שלהם, והביאו את הרשות להחליט על פנייה עכשיו למועצת הביטחון ולבית הדין הפלילי. לביקורת בתוך הפתח היה גם משקל על כל אופן ההתנהלות סביב נוסח הצעת ההחלטה שהוגשה למועצת הביטחון. תחילה הוגשה הצעה לעומתית יותר, לא מתפשרת. לאחר מכן, בגלל לחץ אמריקני-צרפתי, הוכנסו שינויים להצעה. אולם אז החלו להתפרסם הצהרות ודברי ביקורת מצד בכירים בפתח, ובהם מרואן ברגותי, שקרא להקצין מחדש את הניסוח. היו אלה האמריקנים ובכירים אירופים שדחו גם את ההצעה המתוקנת והמתונה-יותר שהרשות הסכימה לה, ומכאן ועד החזרה לנוסח קיצוני יותר, הדרך הייתה קצרה.
לזכות הרשות יאמר כי הצעד הזה תוכנן כבר לפני חודשים רבים, ושאין בו דבר מפתיע. אולם התזמון עורר סימני שאלה, לפחות בצד הישראלי. כלומר, ערב הפריימריז בליכוד, העניקו אבו מאזן ואנשיו מתנה לבנימין נתניהו בצורת ניצחון מדיני באו"ם, שמקנה לו שוב את תדמית המדינאי האחראי והשקול. בבוקר שאחרי, מקורבי נתניהו הכריזו על הניצחון המופלא של ישראל על הפלסטינים ועל התבוסה המדינית הקשה של הרשות. במידה רבה הם צדקו. זה אכן היה כישלון לתפארת פלסטין. הבעיה שזהו ניצחון פירוס עבור הישראלים: ניצחון שהמחיר שלו עלול להיות כבד מדי. יום לאחר התבוסה הפלסטינית במועצת הביטחון, חתם אבו מאזן על אמנת רומא. המשמעות היא שתוך 61 ימים מהיום, 1 בינואר 2015, יוכלו הפלסטינים להגיש תביעות נגד בכירים ישראלים בבית הדין הפלילי בהאג. הצעד הזה עלול להוביל מערכה משפטית קשה נגד ערב רב של בכירים ישראלים, ממערכת הביטחון ומהדרג המדיני. כלומר, בתחילת מרץ, שבועיים וחצי לפני הבחירות לכנסת, עלולים נתניהו ומדינת ישראל למצוא עצמם על ספסל הנאשמים בהאג. זו אולי לא קטסטרופה מדינית, אך בוודאי גם לא התפתחות חיובית למדינה או לנתניהו ערב בחירות.
ושוב, למה בתזמון הזה לחתום על אמנת רומא, ולא עוד שבוע לדוגמה, או עוד שבועיים? אולי צריך להזכיר, שממש ממש במקרה, מציינים היום ברשות הפלסטינית 50 שנה להקמת פתח. התנועה שוקדת על מגוון עצרות תמיכה לרגל האירוע. לאבו מאזן לא היו עד כה יותר מדי הישגים לנפנף בהם אל מול ציבור תומכיו או מתנגדיו מהחמאס. כעת, יהפכו הפנייה למועצת הביטחון וההצטרפות לבית הדין הפלילי לפסטיבל אדיר של ניצחון לפתח. אפילו חמאס פרסם אמש הודעה התומכת בחתימה על אמנת רומא. הבעיה היא שההצטרפות לאמנת רומא עלולה להביא עמה צעדי עונשין מצד מדינת ישראל. ואם תעשה פנייה פלסטינית נגד בכירים ישראלים לבית הדין הפלילי הדבר עלול להביא גם לגל של תביעות נגד בכירים פלסטינים. ניצחון פירוס, כבר אמרנו?
"פעם בחירות לסנאט, פעם פריימריז בליכוד. מספיק"
"הימין הישראלי דחף אותנו לפינה ואילץ אותנו לפנות לבית הדין הפלילי", מסביר בשיחה עמי ג'יבריל רג'וב, אחד מראשי הפתח בגדה, את הפנייה ואת העיתוי. "הם לא רצו לנהל מו"מ, לא רצו להקפיא התנחלויות או להתייחס אלינו כשכן או כאל פרטנר. הם אפילו לא מכירים בעצם קיומנו. אנחנו מעדיפים הידברות ומו"מ אבל הפעם לא הייתה לנו ברירה".
אבל למה עכשיו? הענקתם מתנה לנתניהו.
"עם כל הכבוד, הפריימריז בליכוד לא מעניינים אותנו. בכל פעם באו ואמרו לנו 'יש בחירות לסנאט, יש בחירות בישראל, יש פריימריז בליכוד. מספיק. השלום הוא אינטרס פלסטיני וישראלי, ואתם צריכים להבין שכולנו אוכלים כאן מאותה קערה. ימין ושמאל בישראל, זה עניין פנימי שלכם. אם אנחנו אוכלים חרא גם אתם תאכלו".
רג'וב נחשב כיום לאחד האנשים החזקים בפתח ולמתמודד במקום גבוה בבחירות הפנימיות לוועדה המרכזית של הפתח במסגרת "הוועידה השביעית" (שהייתה אמורה להתכנס בסוף החודש, אך נדחתה שוב). המסר שלו מתון, לא מתלהם ולא מחפש עימות עם ישראל או עם הציבור הפלסטיני.
"אנחנו רוצים לפעול עם מחנה השלום בישראל, שיצטרף אלינו לרחובות כדי להפגין בעד סיום הכיבוש בגבולות 67. יש לנו 'מפת דרכים' ואנחנו הולכים לכיוון ברור וישיר- סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית. הגיע הזמן שהמחנה השפוי בישראל, יקום ויאמר 'די', שיקרא להתנתק מהגידול הממאיר הזה של הכיבוש. אנחנו צריכים לבנות עתיד של שלום ודו קיום לילדים שלנו, על בסיס שתי מדינות לשני עמים. זו האסטרטגיה של ההנהגה הפלסטינית. איננו מעוניינים בשום פנים ואופן באלימות. פנינו לאו"ם ולקהילה הבינלאומית, כמסר ברור לעם בישראל, שיבין שהאלימות ושפיכות הדמים אינן חלק מהמדיניות שלנו, על אף שזו מדיניות הכובש שמפעיל טרור נגדנו. אם ממשלת ישראל תקום מחר ותאמר 'הזמן בשל לשים קץ לכיבוש', הפרטנר הפלסטיני ייענה בחיוב".
מה הצעדים הבאים שלכם? העצרת הכללית? הפסקת התיאום הביטחוני?
"כל האופציות פתוחות בפנינו. כל הזמן שממשלת ישראל פועלת באלימות, ככובש, לא נניף דגל לבן. אני כן צופה הסלמה בהתקוממות העממית".
מה זה אומר, אתה מדבר על אינתיפאדה שלישית?
"אני מדבר על התקוממות לא-אלימה. אבל ברור לי שיהיה כאן מחיר שכולם ישלמו".