מאז השתלטות החמאס על רצועת עזה והסתלקות אנשיו של אבו מאזן בבושת פנים ליהודה ושומרון, מתחבטת מערכת הביטחון הישראלית בסוגיית המענה האזרחי וההומניטרי לרצועת עזה. המדיניות האזרחית כלפי הרצועה נעה כמו מטוטלת בשעון אורלוגין, בין נטייה להכביד את העול ולנהוג ביד תקיפה גם במישור האזרחי, מתוך הנחה שהמערכת האזרחית מסייעת לחיזוק שלטון הטרור, לבין גישה אחרת שסבורה, כי יש לטעת בקרב האוכלוסייה את "מחיר ההפסד הכלכלי" ובכך לכרסם ברצונה לעסוק בטרור. וכך מצאנו את עצמנו נעים בין תקופות, בהן נאסרה הכנסת מוצרי מזון שונים לעזה, כמו: מוצרי מתיקה וירקות ופירות משובחים, שלא לדבר על צורכי בנייה, לבין פרקי זמן, בהם אושרה הכנסת כלל המוצרים ואף חומרי בנייה לפרויקטים ולמגורים.
חוסר העקביות ביחס למענה האזרחי לרצועת עזה נעוץ בדילמה המתעתעת והיא: האם סיפוק צורכי האוכלוסייה האזרחית נמנה על השיקולים מרסני הטרור, או שמא הוא משמש כשמן על גלגלי הטרור? בשנים האחרונות, נקטה ישראל במדיניות שדגלה בבידול בין מחוללי הטרור לאוכלוסייה האזרחית, ובין רצועת עזה, שנשלטת בידי ישות טרור, ליהודה ושמרון, שעדיין שולט שם אבו מאזן והפתח, בגיבוי ישראלי. אולם, לצערנו, מדיניות זו התקשתה להוכיח את עצמה, משום שהאוכלוסייה שימשה, במודע או שלא במודע, פלטפורמה נוחה להעצמת יכולות ארגוני הטרור, דבר שבא לידי ביטוי מובהק בעתות לחימה אך גם בשעות שגרה.
המעשה האזרחי-הומניטרי מול רצועת עזה מזדקר תמיד, במלוא עוזו, לאחר סבב לחימה. הקהילה הבינלאומית, לה יש משקל רב בנעשה בעזה, תובעת פתיחות כלכלית, אך אינה דורשת כמלוא הנימה את ריסון הטרור, למעט הצהרות שהן בבחינת מס שפתיים. וכך, נזעקנו לאחר מבצע "עופרת יצוקה" בחיפוש אחר דרכים להקל את המצוקה בעזה, יותר מתוך ראיית השיקול הבינלאומי, ואפשרנו קידום פרויקטים תחת פיקוח בינלאומי, שהוכיח את ריקנותו. כיום, אנו מצויים במצב דומה, בו אנו נתבעים לפעול לשיקום הרצועה, תחת שכלול המנגנון הבינלאומי שהיה נהוג בעבר, אך גם במקרה דנן אנו תולים את יהבו בגורמים זרים, שראיית הביטחון הישראלית זרה להם.
הכנסת חומרי בנייה לעזה, שלפי כל האינדיקציות משמשים בדרך זו או אחרת את צורכי הטרור, מעמידה אותנו שוב מול אותו טיעון שחוק שנקרא "סיכון מחושב". שיקול זה מתרסק באבחה אחת, כאשר אנו סופגים ולו נפגע אחד. התודעה הציבורית הישראלית מתקשה לשלם מחיר של אובדן בנפש למען "סיכון מחושב", שייתכן שבמקרה זה איננו מחושב כל כך, שכן בסופו של יום, ברור לכל ששיקום הרצועה ושיקום תשתיות הטרור חד הם.
יתרה מכך, הרעיון החדש-ישן של הכנסת פועלים מרצועת עזה לישראל עומד בסתירה מוחלטת להגיון הבידול בין עזה ליהודה ושומרון וניתוק הזיקה בין עזה לישראל, שנקבע עוד בהחלטות ממשלה מימי אריק שרון. השאלה המטרידה העולה מרעיון זה היא כיצד יכולות רשויות הביטחון הישראליות להבטיח את מניעת כניסתם של גורמים בעלי כוונות טרור לישראל. משפחות רבות בעזה נמנות על תומכי החמאס והארגונים האחרים, ומשפחות אחרות מסתירות מוטיבציה לבצע מעשי טרור, נוכח ההסתה המתמשכת, מערכת הדה-לגיטימציה לישראל ותחושות הנקם על נפגעים פלסטינים.
לכן, יש לתבוע מהקהילה הבינלאומית מעורבות בריסון הטרור, כפי שהיא מיטיבה בדרישותיה בעניין האזרחי-הומניטרי. בנוסף, יש לדרוש מאבו מאזן ליטול אחריות על הנעשה ברצועת עזה וליצור מנגנון שיבטיח את החזרת אנשיו שנמלטו על נפשם מאימת החמאס. בתקווה לפסטיבל כלניות "דרום אדום" ולא ל"צבע אדום".
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד