עניים לא מעניינים אף אחד, בטח לא ממשלות. עוד דו"ח, עוד מספר, עוד סיפור מרגש, נו טוב. גם שר הרווחה היוצא מאיר כהן חושב שהעניים לא מעניינים אף אחד, אבל על אף שאותו ואת אנשיו הנושא דווקא כן עניין, מיצובו וכוחו הפוליטי המוגבל של משרד הרווחה אינם מאפשרים להביא לגיבוש תכנית לאומית לצמצום העוני, להתחייב ליעדים ולהוביל ליישום מלא של מסקנות ועדת אלאלוף. את שאר הממשלה ואת מי שעומד בראשה, הנושא כלל לא מעניין, עד שלעתים נדמה שהם אפילו מרוצים מהמצב. את התקשורת הנושא מעניין במסגרת "הדברים שחייבים לעשות ושחוזרים על עצמם כל שנה", כמו כתבת "לקראת החגים" או "הפסטיבל החד יומי עם פרסום דו"ח העוני", וגם אז, רק בכפוף לנושאים "חשובים" יותר בסדר היום ובתנאי שאפשר לדווח על החמרה בהשוואה לשנה שעברה.
כאילו שיש עוד לאן להידרדר, בשעה שאנחנו סוגרים את רשימת המצטיינים בשיעור העוני במדינות המפותחות. את המגזר העסקי הנושא מעניין לעתים, בעיקר אם אפשר לדבר על "חכות", אם זה "סקסי" ואם שורת הרווח לא מושפעת ממשבר כלכלי או מלחמה. נדמה שהתרגלנו למצב. אנחנו מתגאים במוח היהודי, בהישגים פורצי דרך ברפואה ובביטחון וב"מדינת ההיי?טק", אבל לא מתביישים כלל ב"מדינת העוני והפערים החברתיים".
דווקא את הציבור הרחב העניים כן מעניינים. שליש (33.6%) מהציבור חושבים שזה הנושא הדחוף ביותר לטיפול (לפני ביטחון וחינוך), מאות אלפים מתנדבים ותורמים וממלאים את השורות במסגרת העשייה של החברה האזרחית. אפשר להניח בבטחה, שגם את 2,546,000 האזרחים הישראליים העניים שחיים בקרבנו, כך לפי מדד העוני האלטרנטיבי הרב-ממדי של "לתת" שהתפרסם הבוקר באתר זה - הנושא גם די מעניין, אולי אפילו הכי מעניין.
הגיע הזמן שנחליט, על באמת, מהו סדר העדיפויות הלאומי שלנו ומהם הצרכים הדחופים של החברה הישראלית. מספר הזהב של שבעה מיליארד שקלים מייצג את כל התקציב השנתי של משרד הרווחה (למעט הביטוח הלאומי) וגם את התוספת החד-פעמית לתקציב משרד הביטחון עקב ההוצאות עבור "צוק איתן". זהו גם הסכום הדרוש להתמודדות עם העוני באופן רב-מערכתי לאורך זמן, על מנת להתקרב לממוצע שיעורי העוני בקרב המדינות המפותחות בתוך עשור.
השאלה שאנחנו צריכים להכריע בה כחברה, לקראת הבחירות הקרובות, היא מה חשוב יותר, הביטחון הצבאי - אשר מייתר כל צורך אחר כשיש איום חדש וכשצריך לצאת למלחמה, או הביטחון הכלכלי-חברתי - אשר נזנח בשוליים ומאיים על האפשרות שלנו להבטיח חברה ערכית, שוויונית, צודקת, נורמטיבית וסובלנית לילדינו. מלחמת אזרחים נראית בפתח - אנחנו מפולגים יותר, אלימים יותר וגזעניים יותר. "האחר הוא אני" הוא מוטו ראוי של משרד החינוך; "האחר הוא עני" - מציאות; "אני הוא עני" - עלול לקרות לרבים מאתנו כתוצאה מהמשכה של המדיניות המאקרו-כלכלית הנוכחית.
המלחמה בעוני היא מלחמת אין ברירה כמו המלחמה בחמאס או בחיזבאללה, משום שהיא מנת חלקו היומיומית של כל ילד שלישי מילדינו ואיום קיומי על החברה שלנו. אין לנו ברירה, אנחנו חייבים לנצח את העוני. אם נעשה את זה יחד, אם נתייחס לעוני כבעיה של כולנו, אם הממשלה הבאה תציב את הנושא במקום הראוי לו ותהיה מחויבת למשאבים, לתכנית וליעדים, זה יהיה גם אפשרי. הבחירות הקרובות הן הזדמנות, אולי אחרונה, לשנות מגמה. בשם יותר משני מיליון עניים, אנו קוראים לציבור להצביע למנהיגים ולמפלגות שישימו את המלחמה בעוני בראש האג'נדה הפוליטית שלהם ושייתנו לציבור ערבויות למימוש התחייבותם.
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד