אני רוצה לפתוח את הטור הזה בתודה לכל הסטרייטים בפיד הפייסבוק שלי, שהזדרזו להילחם ולהיאבק ולהגן על הזכות של הומואים לפרטיות. באמת תודה, ממש ריגשתם. אם תילחמו באותה נחישות על שאר הזכויות כמו להתחתן, להביא ילדים, לאמץ, לתרום דם ושאר דברים שלגמרי מובנים מאליהם עבור גבר ואישה, זה יהיה אפילו עוד יותר מרגש.
ועכשיו לעניין עצמו. כמאמר הקלישאה, אם לא הייתם נעולים במקלט אטומי בשבוע האחרון, לא יכולתם להתחמק מזה. לא, מדובר בשיר של פאר טסי, אלא במאבק של גל אוחובסקי להוצאתו מהארון של חבר הכנסת או הוצאתו מהכנסת, והמאבק של שאר העולם ב"אלימות" וב"בריונות" של אוחובסקי.
גם "הקהילה" הגאה כמרקחה: יש את הצד שתומך בדברים של אוחובסקי, ויש את הצד שקורא לו להתנדף מהקהילה ולעזוב אותה לנפשה. אני לא מכיר באופן אישי את גל, מעולם לא נפגשתי איתו, אפילו מעולם לא עשיתי לו לייק באיזושהי רשת חברתית וסביר להניח שאם הוא יקרא את הדברים האלו - השם שלי אפילו לא ייראה לו מוכר. בעוד שלא תמיד אני מסכים עם דבריו ועם דרכו, הוא עשה ותרם ועוד יעשה למען הקהילה הרבה יותר ממה שאני או כל אחד מתוקפיו עשה ויעשה.
למה שמתי את הקהילה במירכאות? כיוון שהמילים שמרכיבות את המילה להט"ב לא באמת מרכיבות קהילה אמיתית ומגובשת. הצרכים של לסביות שונים מאלו של ההומואים, אין בכלל מה להשוות עם הקשיים שהטרנסג'נדרים מתמודדים איתם, ובי-סקסואליים נאלצים להתמודד עם טענות כמו "אין באמת דבר כזה".
ובכל זאת, הפיד שלי התמלא בימים האחרונים בנציגים מכל גווני קשת הגאווה שתוקפים את הצעד של אוחובסקי ומגנים בחירוף נפש על זכותו של חבר הכנסת לפרטיות, כולל סיפורים קורעי לב (בלי טיפת ציניות) על הוצאה מהארון, כולל טור שהתפרסם השבוע באתר הארץ, של גאיה פולת, לסבית שמספרת איך "גם לי עשו אאוטינג וזה מכאיב".
האאוטינג הכואב שלי
ובכן, גם לי עשו אאוטינג בעבודה כשהייתי בן 23, ומעטים האנשים שיכולים להבין עד כמה זה הכאיב. גם היום 14 שנים אחרי אני זוכר את הכול במדויק. היה לי אז בן זוג, מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלי, זו שאתה יודע שמצאת את האושר ושכל העולם לרגליך. היא נקטעה ברגע בגלל שהוא עבר לחו"ל ללימודי תואר שני ואני מצאתי את עצמי שבור לב. יום למחרת הלכתי לעבודה וחבר בא אלי ושאל "תגיד, אתה הומו?". כשהייתי המום והאוזניים בערו מאימה, בכל זאת בשנת 2000 מצב הקהילה היה הרבה פחות נוח מהיום, הוא המשיך וסיפר שמישהי מהצוות שלי ראתה אותי יומיים קודם עם החבר, בארוחת הפרידה שלנו, וסיפרה לכולם שהיא ראתה אותי מחזיק ידיים ומתנשק עם גבר אחר. בחרו בשבילי מתי לצאת מהארון, איך לצאת מהארון, ובהפתעה גמורה כשכמעט אף אחד לא ידע.
כמה דקות אחר כך הודעתי לבוס שלי שאני חולה וברחתי הביתה. בלילות הראשונים לא ישנתי, כמה ימים לא אכלתי, לא נפגשתי עם חברים וההורים שלי ראו בעיקר דלת סגורה. לא רציתי להיות בארון רציתי להיות לא קיים. אחרי הימים הראשונים החלטתי שמספיק, הוצאתי את עצמי ליום כיף לבד בתל אביב, ולאט לאט התחלתי לספר לעוד ועוד אנשים, שחלקם גם דרבן אותי לעבור ולגור עם בן הזוג בחו"ל, מה שבאמת קרה. בחכמת בדיעבד אני כנראה צריך לשלוח לאותה בחורה שהוציאה אותי מהארון מכתב תודה, שכן לא בטוח שזה היה קורה בלעדיה.
אבל אין הדין שלי כמו חבר כנסת. אין דין זמרת מפורסמת או זמר ידוע לעומת חבר כנסת. אין דינו או דינה של כל אחד אחר, בין אם הוצא מהארון במזיד או בטעות, או בין אם יצא מהארון מרצונו החופשי, כדינו של נבחר ציבור, בטח חבר כנסת שכבר העלו מספיק תמונות ברשת עם צילומי מסך של ראיונות שלו בעיתוני סטודנטים בהם הוא אמר שהוא "מחפש חבר". אולי "ציד המכשפות" של אוחובסקי מרתיע אנשים מסוימים, אבל אני חושב שההשלכות של אי ההצהרה של חבר כנסת והמסר שהבחירה הזו משדרת גורמים נזק גדול יותר לצעירים שחוששים כשהם מגלים על עצמם ש"הם כאלה", מנזק, אם בכלל, שגורם גל.
ברור לי שלא כל הומו צריך להפוך לשגריר הקהילה, יודעים מה אפילו לא כל ח"כ הומו צריך לשאת את דגל הגאווה בחדרו. אבל יש משהו פתטי מאוד בלחזור לארון לצרכים פוליטיים. יש משהו פתטי מאוד בלהיות הומו אבל כשעולים לדיון בכנסת דברים שקשורים בזכויות שלך עצמך לא להיאבק עליהם. ובעיקר, יש משהו פתטי מאוד בלהיות מפלגה שהאותיות שלה בקלפי מרכיבות את המילה "אמת" ולגונן על אותו ח"כ בכזה חירוף נפש.
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד