בחמשת הימים שחלפו מהרגע שבו הובהל דותן אברו-עזרא לבית החולים יוספטל באילת ועד לרגע שבו המחנך שלו מהפנימייה עצם לו את עיניו, אימו אתי בעיקר התפללה. "דיברתי אתו והרגעתי אותו, אמרתי לו שיילחם ושאני כאן כמו שטיפלתי בו כשהוא נולד פג במשקל של 980 גרם, כמו שלימדתי אותו לאכול ולינוק שלושה חודשים בבית החולים שניידר והתפללתי אז שיחזיק מעמד", אמרה. "ביקשתי ממנו להילחם שוב. הרגשתי שהוא נלחם, אבל אז גם הבנתי אחרי כמה ימים שהיתה לו הבחירה והוא החליט ללכת, כי הוא ידע שהוא לא ייצא מזה, שהוא תמיד יישאר צמח. אמרתי לכינרת, הבת שלי: 'את תראי, הוא לא יישאר'". מאותו רגע, אתי ראתה את פעימות הלב נחלשות במוניטור, ודותן, שהיה אמור לחגוג יום הולדת 16 פחות מחודש לאחר מכן, מת מפצעיו משתי דקירות קטלניות של בני נוער במועדון אילתי.
חמישה חודשים מאוחר יותר, אתי אברו-עזרא עוד לא התרגלה לעובדה שהיא לא צריכה לבשל יותר לדותן ביום חמישי, היום שבו היה חוזר מהפנימייה. גם בטקס הזיכרון לנרצחים ונרצחות בישראל שהתקיים בשבוע שעבר, במסגרת פעילותה של תכנית סנ"ה (סיוע לנפגעי עבירות המתה) של משרד המשפטים, היא נראתה כמי שעדיין לא התרגלה למשפחה החדשה הזו שנחתה עליה פתאום, משפחת השכול. לפני שבוע מישהי אמר לה שדווקא לא רואים עליה. "הייתי בהלם. אמרתי לה שכשקורים דברים כאלה, אז הכי קל זה להיכנס למיטה, לשים עליך את השמיכה, וזהו. אין חיים יותר. אבל זה לא אגואיסטי, זה סופר אגואיסטי ולא פייר: יש לי שלושה ילדים, שיהיו בריאים, והילדים האלה, כל החיים הייתי האבא והאימא שלהם. ידעתי בוודאות שאם לא הייתי עושה את הצעד וקמה על הרגליים, כינרת לא היתה חוזרת ללמוד, וירדן - הבת הגדולה שחיה בארצות הברית - לא היתה חוזרת לשם. 16 שנה אני דחפתי את העגלה קדימה. ידעתי שאני חייבת להמשיך, כי אני הסוס שדוחף את העגלה, ואם הסוס ייפול אז כל מה שעשיתי כל השנים היה לחינם".
אתי אברו-עזרא היא דמות מוכרת באילת. אישה מברזל שגידלה את ארבעת ילדיה לבדה, בלי יותר מדי כסף. הילדים של אתי ידעו מגיל צעיר מה זה לעבוד כדי לעזור בפרנסת הבית. כשהיתה בהריון עם דותן, היא התגרשה מבעלה ומאז נעלמו עקבותיו של האב. זמן קצר אחרי כן נולד דותן, מוקדם מהצפוי, ואחרי שלושה חודשים בבית החולים חזרה אתו הביתה לשלושת ילדיה הגדולים. הבת הגדולה ירדן חיה בארצות הברית, הצעירה יותר, כינרת, לומדת במרכז, והבן דן עומד להתגייס לצבא.
דותן מעולם לא פגש את אביו. הוא איבד את חייו בחודש אוגוסט האחרון לאחר שיצא מהבית כדי להגיד שלום לחברים במסיבה בעיר ונדקר על ידי שלושה נערים שבאו לבלות בעיר שטופת השמש והמסיבות. שתי דקירות סכין קיפחו את חייו: האחת בפניו, והשנייה, הקטלנית, בעורק הראשי. האירוע הטרגי התרחש רגע לפני נסיעתו לקפריסין מטעם הפנימייה הצבאית של חיל הים שבה למד.
בצירוף מקרים מצמרר, בזכות אותה נסיעה מתוכננת קיבלה אתי אפוטרופסות בלעדית על בנה, שהיה צריך להוציא דרכון שנושא עליו את אישור שני הוריו. המשפחה שכרה חוקר פרטי כדי להתחקות אחרי עקבות האב, אך החוקר חזר בידיים ריקות. שופט בית משפט לענייני משפחה באילת קיבל את בקשת המשפחה, וקבע כי המדינה תסתפק בחתימתה של אתי בלבד, שהפכה לאפוטרופוס בלעדי, בחולי ובמוות, על בנה. "כאילו השופט ידע שנצטרך את זה עוד מעט", מסננת בכאב האחות כינרת.
"הדלתות נפתחו וראיתי את דותן שותת דם"
דותן נהרג בקיץ, בתקופה שבה נוהרים אל העיר אלפי צעירים כדי להתאוורר מהשגרה. השנה זה היה על רקע מבצע "צוק איתן". לדברי אתי, "כמעט ולא הרגישו את המלחמה באילת. אל העיר הגיעו כרגיל מלא ילדים ובני נוער ללא השגחת הורים, שדואגים לשכן אותם באכסניות כי בתי המלון לא מכניסים אותם. אין פיקוח ואין רסן, הם עושים מה שהם רוצים. כל השנים שמרתי על הילדים שלי צמודים אליי. הפעם היתה מסיבה וכולם הלכו אליה. דותן הגיע באיחור. הוא היה ילד טוב ירושלים כזה, ילד שלא שותה ולא מעשן, ואני לא אומרת את זה לא בגלל שהוא הבן שלי".
במהלך המסיבה, הסתכסכו שלישיית נערים ממרכז הארץ עם כמה חבר'ה מהעיר. השלושה חזרו לאכסניה שבה לנו, החליפו בגדים ויצאו מהמלון בהופעה זהה, כשעל פי ממצאי החקירה הם נושאים את הסכין עמה ידקרו את דותן. יום לפני כן הם התרברבו בסכין והראו אותה לאורחים באכסניה. הם לא הכירו את דותן לפני המסיבה. לטענת אימו, הוא ניסה להפריד בין החבורות. זמן קצר לאחר הדקירה, כשדותן שותת דם ובדרך לבית החולים, השלושה נעצרו בטרם הספיקו לעזוב את העיר. הסכין שבאמצעותה בוצע הרצח נמצאה כעבור כמה ימים. השלושה נעצרו ונחקרו, והוגש נגד כתב אישום. בימים אלה מתנהל נגדם משפט.
"אני זוכרת שלמדתי למבחן ודותן יצא בסביבות 23:30 רק כדי להגיד שלום לחברים שלו, כי הוא היה אמור לחזור לפנימייה למחרת", משחזרת האחות כינרת. "יצאתי מהמקלחת וראיתי חמש שיחות שלא נענו אצלי וחמש נוספות אצל אימא שלי - כולן מחבר של דותן. הוא סיפר לי שדקרו את דותן בפנים. אני בדרך כלל לא נכנסת לפאניקה, אבל הפעם צעקתי והערתי את אימא שלי, ומהר רצנו למטה. לא הצלחנו להסביר לנהג מונית לאן אנחנו צריכות להגיע".
לדברי אתי, עבר זמן מה עד שהצליחה להבין את גודל האסון. "השתגעתי. כינרת ואני היינו כל הזמן אחרי הילדים, החיים שלי זה הילדים שלי. לא ישנתי אף פעם בשמירה: אם אני הולכת לישון - כינרת ערה, ואם היא הולכת לישון אני ערה. תמיד מישהו חיכה לילדים שלי, וברגע שאמרו לי על הדקירה פחדתי רק על הפנים שלו. כשהגעתי לבית חולים אף אחד לא ידע להגיד לי אם הוא הגיע ומה המצב שלו. נכנסתי בהיסטריה למיון ושמעתי שאומרים לפנות את כולם, יש מקרה דחוף. היינו בטירוף כי חשבתי שהוא נפצע, אבל לא שקרה לו משהו יותר רציני. אמרו לי שהוא צריך להגיע אז חיכיתי בחוץ, אבל הם היו כל כך עסוקים שהם לא שמו לב שאני שם. חיכיתי שם שעתיים. בדיעבד, בזמן זה הם ניסו להחיות אותו בתוך האמבולנס", היא משחזרת.
"אני רואה אנשים מגיעים ושואלת את כולם למה הגעתם, זו הרי אילת וכולם מכירים את כולם. הם אומרים שיש מקרה דחוף ועדיין לא ירד לנו האסימון. פתאום מגיע האמבולנס, נפתחת הדלת ואני רואה את הבן שלי שותת דם וצורחת. אמרו לי שהולכים לנתח אותו, אז שאלתי למה לא מדברים איתי, הוא קטין. מישהי ענתה: 'חמודה, יש פה הצלת חיים'. ירדתי מהר לחדר ניתוח. זה לקח הרבה זמן והיועצת של בית החולים הגיעה ואמרה לי 'נעים מאוד', ואז הבנתי ואמרתי לכינרת: 'המצב גרוע'".
"ההורים שלהם צחקו לידי בבית המשפט"
דותן נלחם על חייו במשך חמישה ימים, כאמור, אחרי שאיבד כמעט את כל הדם בגופו מהפגיעה בעורק הראשי. במשך ארבעה חודשים נשארו הצעירים במעצר, אולם באחרונה ערערו השניים שלא מואשמים בהריגה עצמה (כתב האישום הוגש על הריגה ולא על רצח בשל נסיבות הדקירה - ג"ג) לבית המשפט העליון, שהורה לשחרר אותם למעצר בתנאים מגבילים.
אתי זועמת על ההחלטה, ולא פחות מכך על הורי הנערים. "התסקירים הראו שהם מסוכנים. אלה צעירים שאמרו שהם היו רוצים להיות ארגון פשע. ההורים שלהם, אין להם כבוד, אני עומדת לידם והם צוחקים. אם ככה, אז אני מבינה איך הילדים שלהם יצאו כאלה. אני כועסת על השופט אליקים רובינשטיין ששחרר אותם. אני כל הזמן שומעת 'אבל הם קטינים'. כן, אבל הם רצחו קטין! הם רצחו ילד! בן 15 ו-11 חודשים זה ילד. איפה הרחמים? ועוד מה, זה ילדים שעוד מתווכחים. את רואה את ההתנהלות שלהם. הם לא רוצים טיפול. מחר הילדים האלה ייצאו לחברה ויהיו פושעים. הם יהיו בארגון פשע. הם כבר רצחו ולא עשו להם כלום. ואז מה יהיה? להחזיק סכין זה נורמלי? איפה הדוגמה? הנערים האלה הם סכנה לחברה, הם ירצחו מישהו אחר".
למרות הטרגדיה המשפחתית, אתי מנסה לשאוב כוחות מהזיכרונות שהשאיר לה בנה הקטן. "אני יודעת שזה לא יחזיר אותו. כאב לי מאוד כששמעתי מה החליטו בעליון, אבל אני מאמינה שדותן לא הלך סתם. אני מודה לו על הזמן שהוא היה בכלל הבן שלי. אני מקבלת ממנו כוח. אני עוצמת עיניים ורואה אותו לידי. בבוקר אני קמה ושותה קפה בחלון. יום אחד עצמתי עיניים ואמרתי: 'דותן, אני מתגעגעת', ופתאום הרגשתי רוח חזקה, באמצע הקיץ, כאילו הוא מלטף אותי. הוא תמיד רצה את הכי טוב לבית, תמיד היה גאה באימא שלו החזקה. בפנימייה הוא סיפר לכולם איזו אמא יש לו, שגידלה ארבעה ילדים ועובדת ודואגת ולא מחסירה ממנו דבר. אני לא חושבת שדותן היה רוצה לראות אותנו נופלים".
יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, לארה צינמן, סיפרה: "הטלפון מאתי הגיע אלי עוד בעיצומו של מבצע 'צוק איתן'. אלימות רצחנית הפכה למגיפה וחדרה לכל שכבות האוכלוסייה. מעטים בציבור הישראלי שמו לב שלפני, במהלך ואחרי 'צוק איתן' נפלו (גם) קורבנות של טרור אזרחי, ללא שום תהילה, ללא שום משמעות אלא לעתים עקב אזלת יד הרשויות למנוע את רציחתם. בארץ, לנפגע עבירה אין מעמד עצמאי בהליך המשפטי ובני משפחה מסרבים לקבל את זה בהשלמה. מתוך החלל הזה הוקם בשנת 1998 ארגון משפחות נרצחים ונרצחות שמסרבים להיות בדרגה הנמוכה ביותר בהיררכיית שכול בארץ".
עו"ד שמשון וייס, המייצג את שני הקטינים ששוחררו, מסר כי מדובר בקטינים נורמטיביים, ללא עבר פלילי, שהגיעו לבלות באילת והותקפו באופן ברוטאלי בידי נערים אילתים, ובהם המנוח, באמצעות מקלות ואבנים, תוך שהם נסים על נפשם. "משפחות הנאשמים מעולם לא התייחסו בקלות ראש לאירוע, להיפך, הם מביעים את צערם על מותו המיותר של המנוח ומבינים את הצער המדבר מגרונה שלו אמו", אמר עו"ד וייס. "כל שמרשיי רוצים כעת הוא לשוב למעגל החיים הנורמטיבי לאחר החוויה הקשה שעברו על לא עוול בכפם".