בית ספר לקצינים

חודש לפני מלחמת לבנון השנייה ב-2006 מונה אלוף יוסי ביידץ לראש חטיבת המחקר באמ"ן. מועד לא רצוי להחלפה. אחרי המלחמה הוא מצא עצמו עומד מול חברי ועדת וינוגרד שבדקו את כשליה. בפתח הדיון, הרעיפו עליו חברי הוועדה שבחים וציינו כי מעולם לא נתקלו במודיעין כה איכותי. כל מה שנכתב על חיזבאללה אכן התרחש בפועל, אמרו לו, להוציא את הפער המודיעיני על שיגור טיל חוף-ים (C-802) לעבר אח"י חנית שגרם למותם של ארבעה חיילי צה"ל. לבו של תת-אלוף אז ביידץ התרחב למשמע דברי השבח, אך גם ניבא לו רעות. "איך אתה מסביר את הפער בין ההבנות של המודיעין להבנות של הדרג הצבאי הבכיר?", שאלו חברי הוועדה לפתע, והוסיפו: "איך אתה מסביר את התהום העמוקה בין המודיעין לבין הדרג המדיני הבכיר? הרי הכול כתוב". בסופו של דבר, הצביעה ועדת וינוגרד על כשלי המלחמה שכללו פערים ובעיות בתקשורת בין הדרגים בתוך הצבא ומול הדרג המדיני, קשיים בהטמעת מידע איכותי, תהליך לא סדור של עיצוב מערכה, אסטרטגיה מדינית והכנות מקצועיות לוקות בחסר.

בעשורים האחרונים סיפק חיל המודיעין מידע איכותי, השאלה היא מה עשה איתו צה"ל. מדוע השריון הופתע במלחמת יום הכיפורים מטילי הסאגר שהיו בידי הצבא המצרי למרות שהמודיעין ידע על קיומם? כמה זמן לקח לצה"ל לעכל את היקף ואיכות טילי הקרקע-אוויר שהיו בידי הסורים ולחסל אותם? ההתנהלות של הצבא במקרים אלו מזכירה את ההתמודדות של אותו צבא עם "שמורות הטבע" של חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה ונגד המנהרות ההתקפיות של חמאס בקיץ האחרון: צה"ל ידע על קיומם, אבל שרשרת ההכנות והפתרונות לאחר מכן לקו בחסר.

הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון אישר בשנת 1989 את הקמת תכנית פו"ם (פיקוד ומטה. א"ב) בידיעה שמפקדי צה"ל נדרשים לתכנית לימודים שונה ומאתגרת שאמורה לפתח דור מפקדים דעתן, סקרן ויצירתי. פרופ' יחזקאל דרור, חבר ועדת וינוגרד, הגדיר זאת היטב בספרו "מנהיג תהיה לנו": "ישראל זקוקה לזן חדש של מנהיגות. מנהיגות מכוננת. העולה בטיבה על המצוי במדינות אחרות. מדובר על צורך קיומי ולא על יעד רצוי בלבד". החניך הבכיר ביותר של פו"ם שמשרת כיום בצה"ל הוא אלוף יאיר גולן שמונה לאחרונה לתפקיד סגן הרמטכ"ל. אחריו נמצאים שורה של חניכים בולטים בהם אלוף פיקוד צפון אביב כוכבי.

25 שנים אחרי הקמת פו"ם, זיהה הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ נקודת חולשה בפיקוד הבכיר של צה"ל והתעקש למנות לתפקידי מפתח במכללה לביטחון לאומי ובפו"ם קצינים בעלי אופק שירות רחוק, ולא מדריכים שזה יהיה תפקידם האחרון בצה"ל. הבולטים ביניהם היו הרצי הלוי ורוני נומה שמונו לאלופים. בהמשך להחלטה זו, מונו לאחרונה מפקדים איכותיים נוספים כמו אלופי-המשנה אליעזר טולדנו, שרון אפק, עמוס הכהן ותת-אלוף אופק בוכריס. כולם מפקדים עתירי ניסיון מבצעי.

המציאות במזרח התיכון משתנה ובהתאמה גם האיומים. האתגרים של צה"ל מחייבים מחשבה יצירתית וגמישות מחשבתית גבוהה. מפקד המכללות הנוכחי, ביידץ, מחדד כל העת למדריכים שתחת ידיהם עובר כל רב-סרן בצה"ל כי הם צריכים לתת לקצינים את הכלים "לפתור בעיות שעוד לא נוצרו". בדיוק בנקודה זו נפתחת הדילמה הגדולה בהכשרה הצבאית העיונית.

המכללות הצבאיות מכשירות קצינים לפי דרגות ולפי סוג השירות: קורס רב-סרן כתנאי קבלה לקבלת הדרגה; קורס פיקוד ומטה "ברק" לקצינים קרביים; קורס פיקוד ומטה "אפק" לקציני מטה; הכשרה במכללה לביטחון לאומי כתנאי להענקת דרגת תת-אלוף וקורס לתתי-אלופים לפני הענקת דרגת אלוף (17 חניכים החלו אותו במחזור האחרון, שניים התמנו לאלופים).

אחת השאלות המרכזיות עמה נאלצים במכללות להתמודד היא לאיזה אתגר מכינים את הפיקוד הבכיר: למלחמה קונבנציונלית, למערכה נגד ארגוני טרור - או שילוב ביניהם. המטה הכללי נאלץ לשאול את עצמו שאלות נוקבות: אם תרגילי צבא מול צבא עדיין משרתים את צה"ל? האם תם עידן המלחמות הקונבנציונאליות ונדרשת התאמה לסביבה המשתנה?

אזור רמת הגולן נחשב היה לאחד האזורים השקטים בעולם עד פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה במרץ 2011. למרות שלוש השנים וחצי שעברו מאז ואיתן גם חלק מהנסיבות שהשתנו, ישראל עדיין מקדשת את הריבונות שלה ולא מאפשרת כל חדירה לטריטוריה, לאו דווקא של לוחמים חמושים. כל ירי מהצד הסורי מתקבל באפס סבלנות ונענה מידית באש. אלא שהמציאות השתנתה, שטחי רמת הגולן כבר לא בשליטה סורית טהורה. האם לא נכון לשקול במצב של הידרדרות בגבול כניסה מאסיבית של כוחות קרקעיים ואוויריים לשטח הסורי ובתום הפעולה לחזור לשטח הישראלי? מחשבה מסוג חדש.

תת-אלוף תמיר היימן, שנכנס לתפקידו כמפקד אוגדה 36 שהייתה אחראית אז על הגבול הסורי, שינן השכם וערב את שמות הדיביזיות הסוריות ומפקדי צבא האויב בגזרתו, בדיוק כמו שאר מפקדי האוגדות בשני העשורים האחרונים. כשסיים את תפקידו, כבר הפך למומחה בארגוני ג'יהאד עולמי, ואולי מלמל כמה מילים על דאעש. מפקד האוגדה הנוכחי, תת-אלוף אופק בוכריס כבר חושב אחרת. מלחמה קונבנציונאלית איננה מעניינו. הוא יודע לדקלם בעל פה עשרות שמות של ארגוני טרור שפועלים בגזרתו וערוך לבלום אותם. וזה השינוי במהותו.

הקמת אוגדה 210 כאוגדה מרחבית ברמת הגולן בפיקודו של בוכריס והפיכת אוגדה 36 לרב-זירתית היא אחת ההברקות של גנץ. הרמטכ"ל הבין שהאיום השתנה, וביצע התאמות. השינוי לא נעצר בהקמת אוגדה חדשה. הציפייה במטה הכללי שכל אוגדה מרחבית לא רק תמנע פיגועים וחדירות בגזרתה, אלא תהפוך למוקד ידע על אותה הגזרה בשל השונו?ת הגדולה ביניהן: אוגדה 91 (בצפון), אוגדת יהודה ושומרון, אוגדת עזה וכו'.

תת-אלוף (במיל') משה (צ'יקו) תמיר היה אחד הקצינים שידעו להתאים את עצמם למציאות המשתנה. כך, כמפקד אוגדת עזה, ניהל צ'יקו דיונים בכמה צוותי חשיבה וימי עיון כדי לנתח מחדש את האיום, להרכיב עבורו מענה תואם ולבסוף גם לתת לכוחות להתאמן לפיו. תמיר גם דאג לפקח על כך במרכז לאימוני יבשה לא רחוק ממפקדת האוגדה, כדי שכלל הכוחות שהוכשרו למשימה יעמדו ברף הנדרש, כפי שמצופה ממוקד ידע בתחום העזתי. לא בטוח שכלל מפקדי האוגדות המרחביות היום הם בגדר "מוקד ידע" ברף שהציב תמיר, ומסוגלים להכין את כוחות צה"ל בסדיר ובמילואים להתמודד עם האיום בגזרתם בעת חירום. האלוף באותו פיקוד מרחבי, נדרש לבחון זאת ולבחון כיצד הפעולות ברמת האוגדה משרתות את התכנית המטכ"לית והתכנית המדינית, אם יש כזו.

במכללות הצבאיות תחת פיקודו של אלוף ביידץ שמים דגש על הבנת המדינאות, אך גם איך לא מפתחים ניכור כלפי המדינאים. הדרג הצבאי הבכיר עלול לפרש לא נכון את הדרג המדיני אם הוא לא מביט באופן רחב על הנעשה סביבו. השרים הם דגים השוחים בביצה הפוליטית, חיים תחת אילוצים אחרים, מתרוצצים עם פתקים מעוזרים, יוצאים ונכנסים לדיונים חשובים ולכן לא קשובים תמיד לתכניות צבאיות מפורטות, ואינם בהכרח קוראים את כל החומר המודיעיני הרגיש. אם קצין בכיר רוצה לשחק במשחק של הגדולים, עליו להבין שהוא הופך להיות כלי בידיהם של המדינאים, בלי לאבד את עמוד השדרה שלו. בשלב התכנון, על הקצין הבכיר רצוי להימנע מ"להתאהב" בתכנית שלו, ואולי אפילו להעז ולשאול את המדינאים מה היעד שהם רוצים להשיג.

ראש אמ"ן לשעבר, יהושפט הרכבי, כתב בספרו "מלחמה ואסטרטגיה" על שלבי התכנון הצבאי כבסיס להצלחה. הוא מתח ביקורת על המדינאים שבשגרה לא ממהרים להתערב בתכניות האופרטיביות של צה"ל, שכן לטענתו, בפרוץ המשבר תמיד יותר קשה לערוך שינויים מהותיים. חצי הביקורת של הרכבי לא פוסחים על אנשי הצבא שלא ששים לאפשר למדינאים פתח לעולם התכנון. יש תמיד רתיעה בהצגת התכניות לדרג המדיני. אך הצבא צריך לזכור שיכולתם של המדינאים להשפיע על התכנית נמוכה במיוחד כשהיא מוגשת אפויה עד הפרטים הקטנים. ערעור של דרג מדיני על פרטים קטנים מצטייר כמי שמערער על התכנית כולה. כך נוצרת אווירה בעיני השרים, כאילו הדרג הצבאי הבכיר, כופה את התכניות שלו על הדרג המדיני. התוצאות עלולות להיות הרות אסון, כותב הרכבי.

נשמע מוכר? הדינמיקה הזו מזכירה את התנהלות הדרג המדיני והדרג הצבאי הבכיר במבצע "צוק איתן". מה עשו חברי הקבינט הביטחוני שהיו שותפים לימי עיון בנושא האיום העזתי עוד הרבה לפני שהחלה המערכה? האם תבעו כבר אז להיערך לאיום המנהרות שהתגלה בעת חטיפת גלעד שליט בשנת 2006? האם ביקשו חלופות לתכנית המקורית של המבצע? או שמא נזכרו להעיר הערות בקבינט ומחוצה לו רק אחרי תחילת המבצע לשם עתידם הפוליטי?

צה"ל ידע לערוך את השינוי הנדרש, תוך כדי המבצע, ולטפל במנהרות על אף הקושי להכשיר את האוגדות למשימה. היכולת להשתנות תוך כדי תנועה היא משימה מורכבת עבור כל ארגון גדול. למרות זאת, הותירה המערכה בעזה שאלות כבדות משקל שנעות סביב הגנרלים וההבנה את הסביבה המדינית. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, אם אתה לא לומד ממנה. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, מתח ביקורת התכניות המבצעיות שהציג לו הדרג הצבאי לפני "מבצע קדש" בשנת 1956 וטען כי גנרלים חייבים להבין בנושאים מדיניים ופוליטיים. האם כך היה גם בקיץ האחרון?

כנראה שלא. הסימן לפער בין ציפיות המדינאים לבין יכולות הצבא התבטא בין היתר במשך המערכה ב"צוק איתן". מעצמה כמו ישראל לא צריכה לנהל 50 ימי לחימה ארוכים נגד ארגון טרור בתא שטח נתון. בנוסף, תחום בניית המנהרות ההתקפיות בעזה, שווה בחינה מחודשת. די להביט באפקטיביות של טיפול הצבא המצרי במנהרות מתחת ל"ציר פילדלפי" שבין הרצועה לסיני כדי להבין שבישראל נרדמו בעמדת השמירה.

אתגרי המחר נופלים על כתפיו של הרמטכ"ל המיועד אלוף גדי איזנקוט. השאלות שהוא צריך לענות לעצמו: אם לקיים דיונים מעמיקים על המודלים לניצחונות והכרעות בזירות השונות? עד כמה המטכ"ל ירחיק את עצמו מעיסוק בשפע האירועים הטקטיים בפיקודים והאוגדות ויעסוק בשאלות הגדולות כמו בחירת אסטרטגיה חדשה ללחימה עתידית בעזה? איך ייראה העימות הבא עם חיזבאללה? באיזה אופן מביטים על האיום בגבול מצרים? איך מתמודדים עם איראן במציאות הנוכחית שהמערב מנהל עמה דיאלוג והיכולות לתקוף את מתקני הגרעין פחתו דרמטית. העולם סביב השתנה, מה צה"ל עשה בנדון?

קצין בכיר במטכ"ל שרצה להמחיש מה סוג החשיבה הנדרשת מקציני צה"ל בעת של קיצוץ תקציבי ואיומים גוברים אמר: "אם היו מציעים לך להוסיף עוד עין. איפה היית מציב אותה?". התשובה ההגיונית היא "להציב אותה בגב". הקצין הבכיר, חייך והמליץ להציב אותה באצבע ואז ניתן להפנות את העין לאן שתחפוץ. "זו חדשנות. זו השתנות", אמר בחיוך רחב, כי הבין שהצליח להעביר את המסר.

לפניות לכתב – amirbohbot@walla.com