ההומלס שהידרדר עד לדוקטורט

מרדכי בן חמו ספג אלימות מהוריו בילדותו וברח מהבית. הוא התגורר ברחובות פריז, אך בזכות מורים שהאמינו בו הוא הצליח להגיע עד לאוניברסיטת סורבון. לבסוף, בחר ללכת עם הלב - וללמד מוזיקה | מיוחד ליום המורה

  • הוראה
  • יום המורה
מרדכי בן חמו (צילום: ראובן קסטרו)

מרדכי בן חמו, שעבר ממגורים ברחוב ללימודי דוקטורט באוניברסיטה יוקרתית, והגיע לבסוף ללמד מוזיקה בתל אביב, יודע ממרום 40 שנותיו שהוא הצליח. אף שהוא לא בהכרח משתייך להגדרה הישראלית להצלחה, הוא רואה דווקא בהיותו מחנך, מוזיקאי ואיש משפחה הצלחה כבירה. "מלבד העובדה שאני מלמד אותם על העולם המופלא של המוזיקה, חשוב לי לחנך אותם לדרך ארץ, לערכים ולנימוסים, לשפר להם את התדמית שלהם בפני עצמם וגם בחברה", הסביר. בן חמו בחר ללמד מוזיקה למרות היותו ד"ר לסוציולוגיה מאוניברסיטת סורבון בצרפת. "התלמידים לא מודעים לכך אולי, אבל אני מכניס בשיעורים שלי המון סוציולוגיה. אני מורה די קשוח וחופר, אבל לא מוותר על הדברים האלה", סיפר בחיוך. "ומספר הסמסים האוהבים שאני מקבל מהם בחופשים מעיד על כך שהם זקוקים לזה".

הוא מלמד בבית הספר התיכון המקצועי "דב הוז – דרור בתי חינוך" בתל אביב. במוסד לומדים 212 תלמידים בלבד, ורובם נפלטו ממערכת החינוך הרגילה, או כפי שמנהלת בית הספר, אירית תלמוד, מגדירה אותם: "תלמידים שהציבו בפינת הכיתה עם הפנים לקיר בכל שיעור, ואנחנו אספנו אותם אלינו". לחלק מהתלמידים יש בעיות בבית, חלקם בעלי ליקויי למידה ואחרים באים מרקע נורמטיבי, והם פשוט רצו לשלב בלימודיהם מקצוע פרקטי באחת ממגמות בית הספר – לוגיסטיקה, מוזיקה וסאונד וצילום. בתוך שנתיים הקים בן חמו בבית הספר להקה שמנגנת ג'אז ובלוז, סגנונות מוזיקה שהיו בגדר מדע בדיוני עבר חלק מהתלמידים לפני הגעתו לבית הספר.

עוד בוואלה! NEWS

תקופת הקורונה מסוכנת עבור החולים במחלה זו. איך שומרים עליהם?

פרופ' ארנון נגלר בשיתוף האגודה לזכויות החולה
לכתבה המלאה
"נתנו לי להרגיש מאוד לא שייך" אוניברסיטת סורבון בצרפת (צילום: אי-פי)

בן חמו הכיר את ישראל לראשונה בגיל חמש. הוא עלה עם משפחתו מדרום אלג'יר בשנות ה-70, לאחר שזו התרוקנה מיהודים באבחה אחת עם קבלת עצמאותה והתחזקות הבזק של האיסלאם הקיצוני במדינה. "אלג'יר הפכה למסוכנת, החלו בכפייה דתית וברדיפה, והמשפחה החליטה לעשות עלייה. המשפחה שלי הייתה ענייה מאוד וישראל של אז, שנוהלה בידי אשכנזים, לא רצתה עוד צ'חצ'חים בפרצופה, אז ניווטו את המשפחה לדימונה", הוא הסביר בטון סרקסטי. אבל קשיי השפה הכריעו את הוריו וכעבור שנתיים הם היגרו בשנית, הפעם לרובע 11 בפריז, שהיה אז רובע המהגרים מצפון אפריקה, ובו התגוררו אנשים בעלי רקע חברתי כלכלי נמוך. "גרנו הרבה נפשות בדירה אחת צפופה. חדר השינה שלי היה איפה שזורקים את השמיכה שלי. הסתובבתי בבגדים מתרומות שהיו גדולים עליי בכמה מידות, וגם שם הרגשנו אאוטסיידרים", הוא סיפר. לדבריו, היהודים של אותה תקופה היו יותר חילוניים ואימצו לעצמם את המנהגים הצרפתיים, ואילו הם שמרו כשרות ודיברו ערבית אז כינו אותם "פרימיטיביים". עם זאת, הוא הבהיר: "נכון שהיה לי מבטא קצת ערבי והייתי קצת כהה עור יותר מחבריי הצרפתים, אבל לא סבלתי מגזענות".

בצרפת נתמכו הוריו על ידי המדינה וזכו לתנאים סוציאליים, והחלו אט אט להסתדר בעבודות צנועות, כמו אטליז של יהודים, אלא שאז החלו בעיות אחרות: "ההורים שלי היו מאוד אלימים, גופנית ומילולית. מבחינתם זאת הייתה דרך לחנך. לא מדברים עם הילדים על דברים, וכל דבר מעורר מכות. קיבלנו מכות כאסח. גם האחים שלי סבלו", הוא שחזר. "בהתחלה לא שפטתי אותם, אבל כשראיתי כשאצל ילדים אחרים זה שונה, הבנתי שמשהו לא תקין אצלי בבית. רשויות הרווחה לא התערבו בכלל, הסבים שלי ניהלו עם ההורים שלי שיחות על זה, אבל אף אחד לא ממש התערב". הוא סיפר כי לא נהג להביא חברים הביתה כי התבייש ופחד לספוג אלימות מול חבריו. "אני זוכר פעם אחת שאבא שלי הרביץ לי מכות נמרצות, ואחר כך האשים אותי בזה שהוא נאלץ להיות אלים בגללי, וזה היה עונש כפול ואכזרי – גופני ונפשי – לקח לי זמן להבין שאני בסדר ושהתגובות שלו לא תקינות. ואף פעם לא הייתי שובב, נהפוך הוא. הייתי תלמיד מצוין, והייתה משמעת גבוהה מאוד בבית".

"היו פיתויים לגנוב או למכור סמים, אבל לא סטיתי מעולם"

"התקופה הטובה בחיי, באופן מפתיע, הייתה כשגרתי ברחוב"

בגיל 17 חל המפנה בחייו של בן חמו. לאחר שנים שבהן שנא לחזור הביתה עד כדי כאבי בטן, תקרית קטנה ושולית לכאורה עם אביו גרמה לו לצאת מהבית ולא לחזור עוד לעולם. "לא תכננתי לעזוב. אבא שלי התעצבן עליי שוב, אמרתי לו שהוא לא יכול לדבר אליי ככה יותר, יצאתי מהבית בלי כלום, בחולצה קצרה באמצע החורף", תיאר בן חמו. "באותו ערב בכיתי המון, אבל ידעתי שלא אחזור לגור שם עוד. אחרי שנה באתי לביקור בניסיון לגשר ולפתור איתם דברים, כי כל ילד רוצה הורים, אבל הם אף פעם לא הודו בכך שהם לא התנהגו כהלכה, והרגשתי שלהיות בקרבתם לא עושה לי טוב. העדפתי לנתק קשר סופית".

באותה שנה הוא חי ברחוב. מעט מחבריו ידעו על כך וסייעו לו בבגדים ולפעמים באוכל חם. בהמשך הוא החל לעבוד כמה פעמים בשבוע בדוכן נקניקיות וצ'יפס וכך הצליח לממן לעצמו בגדים נוספים ואוכל. בשונה מרוב סיפורי הילדים שנפלטים לרחובות ומידרדרים לבריונות ולאלימות, בן חמו תמיד דאג לתפוס מחסה סביב בית הספר, והוא מעיד כי לא הפסיד יום לימודים אחד. "התקופה הטובה בחיי, באופן מפתיע, הייתה כשגרתי ברחוב", סיפר. "היו המון פיתויים לדברים לא כשרים, כמו לגנוב או למכור סמים, אבל לא סטיתי מעולם. באופן פרדוקסלי, דווקא הערכים הדתיים שהוריי חינכו אותי אליהם הגנו עליי בתקופה הזו". לדבריו, הוא נהג להגיע לבית הספר מוקדם מאוד, מתגנב לאולם הספורט ומתקלח. "יום אחד מנהלת בית הספר זימנה אותי אליה לחדר. פחדתי מאוד", הוא סיפר, "הייתי תלמיד טוב ולא הבנתי למה היא קוראת לי. היא סיפרה לי ששמעה שמועה שאני גר ברחוב. כשאמרתי לה שזה נכון, היא אמרה לי: 'אתה ילד טוב, הציונים שלך טובים, והמורים מאוד אוהבים אותך. זה לא מגיע לך. אתה תיכנס לפנימייה ולחדר האוכל שם בחינם'. וכך היה".

בן חמו סיפר כי הפנימייה הצילה אותו, אבל הוא הרגיש בודד מאוד שם ולא שייך. התלמידים שגרו במקום היו רחוקים מהבית, ובשבתות הם היו חוזרים להוריהם, והוא היה הולך לבית הכנסת באזור בתקווה שמשפחה תאמץ אותו לסעודת השבת. את כל שנת הלימודים האחרונה שלו הוא העביר בפנימייה, בחסות המנהלת ומורים שידעו על מצבו ועזרו לו. "עבדתי בבית קפה מול בית הספר כדי לא להפסיד שיעורים, והמורים היו באים לבקר אותי שם, שואלים לשלומי בעדינות. הם היו מאוד מבינים ומכילים, ניסו לדובב אותי. הם ידעו שאני צריך להתפרנס, אז בשיעורים שהייתי חזק בהם הרשו לי להיעדר והיו מגיעים לבית הקפה לומר לי מתי יש מבחן. המנהלת המשיכה לעזור לי. הם כולם האמינו בי וסיפקו לי המון חום".

בן חמו נענה בשמחה להצעתה. אירית תלמוד (צילום: באדיבות המצולמת)

תוך כדי הלימודים פיתח בן חמו את אהבתו למוזיקה. הוא אף החל לעבוד כמוזיקאי מקצועי, וליווה אמנים באולפנים ובהופעות. בגיל 15, עוד לפני שעזב את הבית, הוא התקבל לקונסרבטוריון המקומי בעזרת מלגה ומאז הוא מנגן. גם באותה שנה הוא חשב לפרוש מלימודיו ולעבוד כגיטריסט לפרנסתו, אבל מנהל חטיבת הביניים אמר לו שמוזיקה אינה מקצוע ואיים עליו שאם תלמיד מוכשר כמוהו יפרוש מהלימודים "יהיה לו עסק איתו". אז הוא המשיך בלימודיו. "מיד לאחר הבגרות התקבלתי לסורבון, אף שכבר הייתי מוזיקאי", המשיך בן חמו וסיפר. "התקבלתי על שתי מלגות – מצוינות ועוני. לא נעים להודות, אבל מעולם לא התאמצתי יותר מדי בשביל הלימודים. אנשים לא ממש אוהבים לשמוע על טיפוסים כמוני, שלא עובדים קשה בשביל מאיות, אבל זו האמת. אני מחונן ותולעת ספרים".

בן חמו סיפר כי הוא אף אובחן באיי-קיו גבוה במיוחד, ולכן כל המורים והמנהלים לאורך הדרך הכריחו אותו להמשיך. "זו גם הסיבה שהמשכתי לסורבון", הוא הסביר. "הייתי מותש מאוד ולא הרגשתי שאני חייב את זה כי אני מוזיקאי, אבל הייתי ילד טוב והקשבתי לעצות המבוגרים בחיי, שהלימודים יביאו אותי גבוה ושמוזיקה היא לא מקצוע. מעולם לא הייתה לי משיכה גדולה ללימודים או לאקדמיה, אבל היה לי קל מאוד ללמוד, אז המשכתי עד אחרי התואר השלישי, ובמקביל ניגנתי". גם בסורבון לא היה לו קל, והוא נלחם על זהותו האותנטית. "כל הסטודנטים שם היו ממעמד מאוד גבוה. נתנו לי להרגיש מאוד לא שייך, כאילו אני מכתים להם את הרמה". עם זאת, לדבריו, במידה מסוימת הם עשו לו טובה: "אני מונע מגאווה וכבוד, והחלטתי ליישר להם אצבע משולשת בכך שלא אתן לאף אחד להיות טוב ממני במבחנים".

בשונה מהתיכון שבו למד, המרצים בסורבון לא אהבו את הסטודנט הווכחן שאהב לערער על דבריהם ושהביא לשיעורים מאמרים הסותרים את התזות שלהם, למעט מרצה אחד צעיר, שאהב את הרוח הבועטת של בן חמו והגן עליו בכל פעם שעמד בפני סילוק מהמוסד האקדמי. "המשכתי באוניברסיטה רק כי לא רציתי לאכזב אותו. הוא כל כך הגן עליי והתחברנו", סיפר בן חמו. "לימים הוא הפך למנהל המחלקה לסוציולוגיה בסורבון ואני הרציתי שם מיד לאחר שסיימתי את הדוקטורט בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה חברתית בהצטיינות יתרה. רק מאוחר יותר גיליתי שהוא היה הבן של מנהלת התיכון שהצילה אותי. הייתי ממש מופתע מצירוף המקרים הזה ולמדתי ששום דבר לא מקרי בחיים". בן חמו סיפר כי עד היום הוא חבר של אתו מרצה. "זה מצחיק, אבל הידרדרתי עד לדוקטורט בלי כל שאיפה להיות דוקטור".

"הרגשתי שאני חייב להחזיר ליקום"

ב-2005 הוא עלה מצרפת לישראל. הוא ביקש להניח את מקל הנדודים ולהתקבע. לאחר שבמהלך שנות בגרותו הוא ביקר בארץ לא מעט, הוא התאהב בנופים, באנשים ובמזג האוויר ואף התגייס בהתנדבות לצה"ל לכמה חודשים. הוא הקים משפחה, החל ללמד באוניברסיטת חיפה בחוג לסוציולוגיה וגם במכללת עמק יזרעאל עד אשתקד, כשאירית תלמוד הזמינה אותו לעבור ללמד בבית הספר שלה. במקביל, הוא זכה להכרה בינלאומית כאשר חברת PRS Guitars האמריקנית נתנה לו חסות. לאחר זמן מה הוא החליט להפסיק את עיסוקיו בצפון, עבר לערד עם משפחתו, ושם הקים אולפן הקלטות בביתו. הוא חזר להתמקד באהבת חייו הראשונה – במוזיקה, אך הפעם בצורה של חינוך. "על דב הוז שמעתי מחבר מוזיקאי שגם מלמד כאן, ולאורך השנים באקדמיה ניגנתי כאן בהתנדבות בטקסים ואירועים. כשאירית פנתה אליי נעניתי בשמחה", אמר.

הבחירה של הדוקטור והמרצה לסוציולוגיה מאוניברסיטת סורבון האליטיסטית להתמקד בהוראה בבית הספר הקטן בתל אביב נתפסת עדיין כתמוהה בעיני לא מעט אנשים, אבל בן חמו מושך בכתפיו בפשטות. עבורו זו הבחירה הטבעית ביותר בעולם. "מסע החיים שלי התאפשר לא בזכות היכולות שלי. אדם לא מתכנן את חייו ומצליח רק בכוחות עצמו, יש הרבה מקריות ומזל, והמזל שלי היה לפגוש מורים ומנהלים בדרך שפשוט הצילו אותי, והצלחתי בחיי. בזכותם המשכתי, רכשתי ידע, נתנו לי מסגרת. יש לי שלושה תארים והייתי מרצה בסורבון, אבל זה לא מה שחשוב, אלא זה שנתנו לי להרגיש שסומכים עליי, שאני לא לבד. אלו אנשי חינוך יוצאים מן הכלל, והרגשתי שאני חייב להחזיר את זה ליקום, אז באתי לפה".

למרות העובדה שהוא מאושר במקצוע שבחר, לבן חמו יש גם ביקורת על מערכת החינוך בישראל. "בישראל אין כל כך כבוד למורה, אף שהוא דמות שיכולה לשנות חיים", אמר. "אסור למערכת לא לתמוך במורים שלה, ואסור להורים לאפשר לילדים שלהם להוריד מרמתו של המורה. זו עבודה מרשימה. המורים הישראלים לא מתעצלים, ויש להם עבודה קשה מאוד. יש מורים מדהימים במערכת החינוך, ומגיע להם כבוד וגב. להיות מורה זה שליחות, ובייחוד בישראל".

בן חמו הסכים לשתף את סיפורו האישי לרגל יום המורה 2014, שיחול ביום שני הקרוב. מדובר ביוזמה פרטית א-פוליטית של קבוצת צעירים בשנות ה-20 לחייהם, שהחליטו לפני שנתיים להקדיש יום בשנה למורים בישראל, לשיפור מעמדם ולהוקרת תודה למורים ששינו את חייהם והיו דמויות משפיעות. היוזמים אינם נתמכים על ידי משרד החינוך, אלא על ידי קרן טרמפ, ארגון LEAD לפיתוח מנהיגות ו"ערי חינוך", והמטרה שלהם היא להפוך את היום הזה ליום חג רשמי, כפי שקורה במדינות רבות מעבר לים. ביום שני הקרוב צפויים המורים לחגוג ברשויות שנענו ליוזמה, ובחלקם ילוו את היום הפעלות שונות בבתי הספר: תלמידים יחלקו למוריהם פרחים ושי קטן, בבתי ספר אחרים יכינו התלמידים ארוחות צהריים למורים בחדר המורים, יעניקו להם תעודות הוקרה, ושלטים שעליהם נכתב "תודה למורים" ו"יום המורה שמח" ייתלו על קירות בתי הספר בארץ.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully