הכיבוש חדר לבית הספר לקצינים

השבוע החזיר אותי מפקד בה"ד 1 עשר שנים לאחור, לימים בהם פיקדתי בעצמי על צוערים בקורס קצינים. כסגל בית הספר לקצינים ראינו את המשימה שלנו כחינוך הצוערים למקצועיות ולערכיות. במקום מכובד בראש רשימת הערכים אליהם חינכנו עמד ערך האמת. דיברנו על "לדבר אמת", "לדווח אמת", "לקחת אחריות". הייתה בבית הספר מדיניות של אפס סובלנות לפגיעה בערך זה. צוער שמשקר - לא יהיה קצין. צוערת שמסתירה - לא תהיה קצינה. כמו אז גם היום אני מאמינה שעדיף לשאת במחיר האמת מאשר להשקיע מאמצים בלהתכחש לה.

ממרחק השנים, אני יודעת שלמרות הדברים שאמרנו אז, לא כך פעלנו. מפקדיי מעולם לא סיפרו לי את האמת לגבי המשימה שנשלחנו לבצע. ואני בתורי, כמפקדת ביחידה מבצעית ובקורס קצינים - גם לא סיפרתי. לימדתי את החיילים והצוערים שאנחנו עושים כל מה שצריך בשביל להגן על מדינת ישראל, באופן המוסרי ביותר האפשרי.

שנים אח"כ נתקלתי בעדויות חיילים שנאספו על ידי ארגון 'שוברים שתיקה'. שם קראתי עוד ועוד סיפורים על משימות שתכליתן זריעת פחד: "המשימה הייתה להיכנס לבית ולהגיד שלום ולקחת את התעודות זהות, להסתכל עליהם זמן מה ולשוב על עקבותיך וללכת. זה היה סוג המשימות... הכול היה כדי ליצור תחושת נרדפות" (נח"ל, חברון, 2003). או כאלו שמתארות את המציאות הלא-הרואית שבשליטה על אוכלוסייה אזרחית: "ילדים קטנים שבוכים, כל הגועל נפש של להתעסק עם אוכלוסייה. והכול בשביל להפגין נוכחות" (מילואים, 2013).

מפסיפס העדויות קל להבין שתפיסת הביטחון שמנחה את מפקדי הצבא, ומחלחלת עד לדרג השטח, היא כזו שמחייבת "יצירת תחושת נרדפות" בקרב הפלסטינים. שזריעת פחד היא מרכיב הכרחי בשליטה צבאית מהסוג שמדינת ישראל מקיימת כבר כמעט חמישה עשורים. שדיכוי של מיליוני פלסטינים הוא אינו תוצר לוואי של הכיבוש - אלא המשימה המרכזית אותה מבצעים חיילי וקציני צה"ל.

לפני שבוע מפקד בה"ד 1 עשה צעד קטן לכיוון האמת. הוא הודיע שצוערים ילמדו על ארגון "שוברים שתיקה" והעדויות שנאספו על ידי הארגון. התגובה ההיסטרית לפרסום הידיעה לא אחרה לבוא. ארז תדמור, ממקימי ארגון הימין "אם תרצו", ועבריין מורשע בגניבת אמצעי חבלה מצה"ל, מצא את העוז להטיף למפקד בה"ד 1 על ההחלטה: "החלטת מפקד בה"ד 1 היא חרפה שמעידה על כשל עמוק, ורטיגו מוסרי ואינטלקטואלי". אנשי ימין נוספים הביעו זעזוע. הימין הקיצוני נבהל, כי מי שהאינטרס שלו הוא להמשיך ולהעמיק את הכיבוש - יפעל להשתיק את השיחה על המחיר שכרוך בו.

אני לא יודעת איך הייתי, כמפקדת, מתמודדת עם האמת הצלולה והכואבת הזו, לו הייתי נדרשת לכך לפני עשור. אני לא יודעת מה יבחרו המפקדים בבה"ד 1 לעשות אל מול האמיתות האלה, ואל מול השאלות הקשות שבוודאי יעלו הצוערים.

הדרך הקלה להתמודד עם תמונת המציאות הזו היא להכחיש אותה. אבל אם הייתי צריכה לנחש - זה לא יעבוד. לאמת יש גוון מיוחד ובולט שקשה לטשטש. הכחשה לא תעבוד בבית הספר לקצינים, בדיוק כפי שהיא לא עובדת עם בני הנוער שאיתם אנו נפגשים שנה אחר שנה. מדריכים רבים במכינות קדם צבאיות, למשל, מנסים להניע את החניכים שלהם מלהיפגש אתנו. הם מספרים בגילוי שהמפגש של החניכים עם העדויות של "שוברים שתיקה" מעורר יותר מדי שאלות. אבל הדרישה למפגש, הדרישה לשמוע את מה שיש לחיילים לספר - מגיעה דווקא מהחניכים עצמם. מאלו ששמעו שקיימת קבוצה של חיילים שמספרת את האמת.

מפקד בה"ד 1 החליט השבוע, במודע או שלא, לפתוח לצוערים צוהר לאמת אודות הכיבוש. אם הוא יתמיד בכך, ולא ייכנע לקריאות ההשתקה מימין, אני מחכה בקוצר רוח לראות את התוצאות. אולי מתוך החשיפה הזו תתעורר בקרב המפקדים הצעירים ההבנה על כך שאין דרך מוסרית או נאורה לשלוט בעם אחר. אולי אחרי שיבינו זאת, ידרשו בעצמם - כחיילים וכקצינים לעתיד - לשוב ולבצע את המשימה שלשמה התגייסו לצה"ל : להגן על המדינה , ולא לכבוש ולדכא.

הכותבת השתחררה כקצינה בדרגת סגן מחיל האוויר

לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד