פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אם תפלו אותנו תקרסו

      כל אזרח ערבי בישראל מכיר את תחושת האי הביטחון במקום העבודה, במיוחד נוכח הסלמה ביטחונית. חוץ מהעוול שנעשה לעובדים מסורים, פוטנציאל הפגיעה במשק גבוה

      בתור אזרח ערבי, אוכל להעיד, כי אחת מתופעות הקיפוח והגזענות כלפינו בארץ מגיעה מתחום הקבלה והמיונים למקומות עבודה. זה לא סוד שכ-75% מן האקדמאים במגזר הערבי, המונה 1.6 מיליון בני אדם, מובטלים ואינם יכולים למצוא עבודה בתחום הרלבנטי להכשרתם. מפלצת האפליה על רקע גזעני מרימה את ראשה מדי פעם ועולה על סדר היום הציבורי בקמפיינים שמפיקה המדינה באמצעות לשכת הפרסום הממשלתית – ולצערי לא באמת מצליחים לייצר את השינוי החברתי המיוחל.

      בחודשים האחרונים, מאז מבצע "צוק איתן", פקדה את מחוזותינו רעה חדשה: אם אתה ערבי, ותודה לאל הצלחת להתקבל לעבודה ולהתפרנס בכבוד, עליך כעת למדוד בזהירות את צעדיך, שכן ביטחונך התעסוקתי לא מובטח. כי אם התקבלת "על אף" ערביותך, נתון זה מאפשר לבעוט אותך החוצה. אתה יכול להצטיין בתחומך, להוכיח עצמך מדי יום ביומו, להיות אהוד במיוחד על עמיתיך, ובכל זאת, האיום של מכתב הפיטורין מרחף מעל ראשך. כל זאת , אך ורק מתוקף שמך, שפתך, חזותך (לערבים כביכול יש קרניים והם עלולים להתפוצץ בכל רגע נתון), מקום מגוריך, ולמעשה התיוג האתני שאליו ולתוכו שובצת.

      העיוורון בכל הנוגע לכלכלת המשק ותפקודו זועק לשמים. אם נפקח את עינינו, ניווכח לגלות כי ערבים נמצאים בכל נגזרות המשק ובאתרי עבודה למיניהם, כוח איננו חסר משמעות. להיפך, לעתים מעסיקים יעדיפו (בתחומים מסוימים) להעסיק עובדים ערבים, כיוון שהאחרונים ידעו את שווים ויעריכו בציפיות שכרם, כי ערכם נמוך מעמיתיהם היהודים לעבודה. כשמדובר בעבודה ערבית, לא מדברים רק על סדרת הטלוויזיה של סייד קשוע או על ביטוי מזלזל באיכות העבודה של פועלים ערבים - ביטול כוח זה, מערער באופן קיומי סיכוי מינימלי ליחסים בונים בין יהודים לערבים.

      בביקור אקראי בבתי חולים בארץ, נוכחים אנחנו כי אחוז משמעותי ממצבת העובדים דובר ערבית; החל מהרופאים, האחים והאחיות המשוטטים בין המחלקות ועד עובדי הניקיון, שעובדים ימים ולילות; בין אם בתור "גוים של שבת", עובדי קבלן או עובדים שכירים. במרכזים המסחריים, בתור מוכרים, רוקחים, דיילים ואנשי שירות. נהגי אוטובוסים, פועלי בניין, עובדי מוסך, חקלאים, פועלי תעשייה, מורים, חשבי שכר, מלצרים, קופאיות, מנהלים, מסעדנים, רוכלים ועוד.

      מספר אנשים פונו לבית החולים פורייה מבתי מלון בטבריה (ערן גילווארג)
      מה יעלה בגורל בתי החולים אם הערבים יפוטרו? (צילום: ערן גילווארג)

      ההצהרות פושעות שמסיתות כנגד העסקת אזרחים בשל "ערביותם", הפכו לעניין של מה בכך. אם בעבר, מאות אלפי דפי קורות חיים נזרקו לפח בשקט – כיום, אין בעיה לראשי עיר להבטיח לתושבי עירם, כי ערבים יישארו מחוץ למשחק, ולהצדיק זאת בסיבות ביטחוניות. אחזור ואדגיש, אחד מתוך חמישה ישראלים – איננו "זר" ובטח שאיננו נטל. הנצחת מעמדו כנטל היא אכזריות לשמה, שמעודדת וחותרת לנטילת הפרנסה, ומקוממת באופן שאין שני לו.

      האפליה איננה תופעה של התקופה האחרונה. כך למשל, שיעורם של העובדים הערבים במשרדי הממשלה עומד על כ-8%, בעוד שחלקם היחסי באוכלוסייה גבוה בהרבה. זאת, למרות הנחיות ממשלה בדבר העדפה מתקנת ושריון מקומות עבודה לבני מיעוטים. לכל צורות החיים במדינה, זכות קיום מלאה, בטח ובטח כשזה נוגע לפרנסה. זהו האינטרס הלאומי שיש לקדם. אין היגיון בייצור חזיתות נוספות של שנאה וניכור; אין כבוד בהשמדת ערכם הכלכלי, החברתי, הלאומי והקיומי של ערביי ישראל.

      לאלו שיגידו שאנחנו מאיימים על ביטחון המדינה אומר כי "האיום" נובע מעצם "ערביותינו" בלבד. כיצד ייתכן שהגדרה אמורפית זו תוכל לעצב את תפקודי ואת תרומתי, לאפיין את שייכותי ולסמן את הקשרי. ההבדל היחיד בין ערבים ליהודים, הוא שלחברי קבוצה אחת נאמר שהם כך לעומת בני הקבוצה הנבדלת, שאמרו לה כי היא "אחרת". אף על פי כן, ישנם שוטרים ערבים רבים; ישנם ערבים שמתגייסים לצה"ל, וקיימת תנועה רחבה לעידוד שירות לאומי. במאמר מוסגר אומר, כי פסקה אחת אינה מספיקה לתיאור נושא רגיש זה, וכי על כך, צריך להרחיב במאמר שלם ונפרד.

      ברמת הייצוג, אסור לתת יד לאלו שכעת יושבים על ה"כס" – למלוך ולהשליך. אסור לאפשר טרור של מעטים על ציבור גדול. צאו מהקופסה ושנו את דפוסי המחשבה.

      הכותב הוא תושב פורדיס ויו"ר משרד הפרסום "סקטורס-אל בוסתאני"

      לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד