לא מזמן, בשיאו של המשבר הקואליציוני המתגלגל, התראיין יו"ר ש"ס אריה דרעי לרדיו והבהיר שהחרדים לא מחכים בתור להיכנס לממשלה. גישתו היתה ברורה, והמסר חד כתער: ניסיתם ממשלה בלי החרדים ראינו לאן הגעתם. עכשיו תחפשו אותנו בסיבוב, או לחילופין, לכו לבחירות ואז תחזרו אלינו בזחילה. כי בינינו? אתם, החילוניים, לא מסוגלים לתפקד בשלטון לבד. כמאמר השיר: בלעדינו אתם חצי בן-אדם, וגם החצי הזה משותק ומסוכסך עם עצמו.
עצוב להודות שפוליטיקאי שהיה מחלוצי השחתת המידות הפוליטיות בישראל, אחד השרים הראשונים לאכלס את תאי בתי הכלא (מאז נוספו אליו ח"כים, שרים, נשיא ובקרוב אולי גם ראש ממשלה) צודק. שוב הוכיחו החילוניים, המסורתיים, והדתיים הציוניים שהם נטולי כל מסוגלות שלטונית, ושללא התמיכה השקטה והממושמעת של החרדים (התלויה כמובן בכניעה לתכתיבי המגזר), אין לרוב החילוני-דתי בישראל סיכוי לנשום בממשלה באופן עצמוני.
בקדנציה הקודמת הייתה הקואליציה ממושמעת, מאוחדת, מתפקדת. עד כדי כך שהממשלה כמעט הוציאה את ימיה באופן אורגני, ללא הקדמת בחירות, כיאה למדינה מתוקנת-למחצה. כמעט. תחת עמלם של החרדים ועדת הכספים תפקדה ללא חריקות, כולם הגיעו להצבעות, והאופוזיציה היוותה איום רק בפוטנציה. אפשר להתווכח אם היו לממשלה ההיא הישגים או לא, אבל לפחות הייתה "משילות" מילת קסם שכולם עורגים אליה כאן.
אחרי הבחירות האחרונות קיוו האופטימיים (והמיסטיקנים הסיניים) שהחיבור התלת-ראשי של מפלצות האגו נתניהו, בנט ולפיד (ביחד עם פליטי "קדימה") ייצור סדר יום אזרחי חדש, כזה שישים במרכז את "מעמד הביניים", אותה מנטרה ששני השותפים הקואליציוניים הבכירים של נתניהו פמפמו במערכת הבחירות ללא הכר.
לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה! דעות
אבל במקום סדר יום אזרחי חדש קיבלנו את מלחמות היהודים, חוקי אינסטנט פופוליסטיים כמו מע"מ אפס, יוזמות מיותרות (וגזעניות) כמו חוק הלאום, ועדת כספים שבקושי מתפקדת (ומעבירה מאות מיליונים לעמותות של הבית היהודי), הצבעה כיתתית על חוקים של הסדרת העיתונות, ודילים שלא מחזיקים מעמד יותר מכמה ימים. האינטרס הציבורי הרחב משני, ההישרדות הפוליטית מובילה מהלכים, והשליפה מהמותן מעבירה את הממשלה ואת הח"כים על דעתם. והחרדים? הם יושבים באופוזיציה ומחככים ידיים. שומעים את קריאות הגעגוע למשמעת המופלגת שהם מפגינים וממתינים לשעת הכושר.
הקואליציה של הממשלה הנוכחית היא אחת הקואליציות החילוניות ביותר בשלושת העשורים האחרונים. למעשה, להוציא את קואליציית שרון הראשונה (שלמרבה האירוניה גם היא כללה פרטנר ראשי בשם לפיד), לא הייתה קואליציה כל כך מעוטת-חרדים מאז שנות ה-80'. כוחותיה נשבעו אמונים במהלך מערכת הבחירות לשינוי שיטת הממשל, לגיוס חרדים לצבא, לטיפול ביוקר המחיה, לפתרון מצוקת הדיור, לצדק חברתי, למאבק בגזענות ובבערות, להגדלת תקציבי החינוך ולחידוש המשא ומתן המדיני. חלקם מנסים לקדם את המטרות האלה באמצעות תפקידיהם ובאמצעות יוזמות חקיקה. אבל די להתבונן במה שמתרחש עם הקואליציה בוועדת הכספים, כדי לראות שכל צד מושך למגזר שלו, ושהפיצול בתוך הממשלה מעולם לא היה גדול יותר.
יש רבים ששמחים לנוכח המריבה הבלתי-פוסקת הזאת, וששים אלי בחירות. ככה זה אצלנו, ממשלה לא מוציאה שנה מימיה וכבר אנשים (ובעיקר פוליטיקאים ועיתונאים) מתחילים להתגרד בכל הגוף, משוועים ל"דברו של העם", ל"דם חדש" או לפחות לטריפתם של הקלפים המקומטים של השלטון.
ורק דרעי יודע טוב מאוד מה יקרה אחרי הבחירות: נתניהו, כנראה, ירכיב את הממשלה הבאה, והפעם הוא יפנה קודם כל אליו ואל חבריו בסיעות החרדיות. כי אולי יש להן דרישות קואליציוניות גבוהות, אבל לפחות הם מבטיחים לו למשול בשקט.
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד