פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כשאת לא מתלוננת למה את מתכוונת?

      השופטת שסיפרה לחברה כי קצין משטרה אנס אותה לא התלוננה נגדו ולא חשפה את זהותה מתוך פחד, ולא בגלל בעיתיות באופי התלונה. נפגעי תקיפה מינית נמצאים בדילמה קשה ממה שנהוג לחשוב

      כל מקרה של פגיעה מינית המתפרסם באמצעי התקשורת מעורר שאלות לגבי ההתמודדות של מערכות החוק והצדק, של התקשורת ובעיקר שלנו כחברה עם התופעה. לצערי, כשמדובר על אלימות מינית אנחנו עדיין מגששים דרכנו באפלה. המקרה האחרון בו שופטת נפגעה על ידי קצין משטרה הוא דוגמא מצוינת להמחשת האופן בו כולנו מושפעים ממיתוסים מיושנים על האופן שבו תקיפה מינית אמורה להיראות. אנחנו עדיין מופתעים לגלות שזה יכול לקרות דווקא לשופטת, ועל ידי גבר אותו הכירה ואף קיימה עמו מערכת יחסים. אנחנו עדיין מופתעים שהתוקף לכאורה הוא אדם נורמטיבי עם עבודה מבוססת. אנחנו שואלים את עצמנו למה הלכה איתו? מדוע שתתה? למה ציפתה? והוא, למה שיסכן עצמו ככה? ואם זה באמת קרה, למה לעזאזל היא לא מתלוננת? אך שיקולים רציונליים כאלו אינם תופסים כשמדובר באלימות מינית.

      הפרשיות השונות שנחשפות לאחרונה על הטרדות מיניות וניצול יחסי מרות במשטרה בין קציני משטרה לפקודות שלהם, מעוררות שאלות לגבי טיפול המחלקה לחקירות שוטרים בנושא. נשים בוחרות שלא להתלונן במשטרה מכיוון שאינן סומכות על המערכת שתנהג בהן בכבוד, שתבצע את החקירה באופן מספק ובעיקר שיאמינו להן. שאלת האמון וההכרה בפגיעה שעברה, בין אם ניתן להוכיח באופן ראייתי או לא, היא השאלה המשמעותית ביותר. האם נקודת המוצא של רשויות החוק היא להאמין לנפגעות/ים?

      התקשורת, שלכאורה רק מפרסמת את המקרים ואף מועילה בכך שהיא חושפת את מקרי האלימות המינית, היא כלי משמעותי להעלאת המודעות לקיומה של התופעה ולהתמודדות החברתית והציבורית עם התחום. אך האם התקשורת רק מדווחת או גם מבנה מציאות? הכותרת שהופיעה באחד מהעיתונים הראשיים הבוקר היתה "שופטת טענה כי קצין משטרה אנס אותה, אך לא התלוננה". הביקורת והשיפוטיות זועקת כבר מהכותרת שמרמזת על חוסר אמינות. היא צריכה להצדיק ולהסביר מדוע אינה מתלוננת.

      אילוסטרציית נערה (ShutterStock)
      הקורבנות מפוחדת, לא "לא אמינות" (צילום: ShutterStock)

      כמו במקרים קודמים של שרי ממשלה, מועמדים לנשיאות ואנשי ציבור אחרים, הנפגעות בוחרות שלא לשתף פעולה עם מערכות החוק ולא להגיש תלונה רשמית. זה לא הופך אותן ל"טוענות" ולא ל"לא אמינות". זה הופך אותן למפוחדות וחסרות אמון. הפחד אינו בלתי מבוסס - ראו מה קורה לנפגעות שמעזות להתלונן. היזכרו מה עבר על המתלוננות ממשפט קצב, על ד"ר אורלי אינס, על המתלוננות נגד חנן גולדבלט. כל נפגע/ת עוברת את מסע ההשמצה הציבורי, הספקנות, חוסר האמון וערעור על אישיותה ודרך חייה. השופטת בחרה לשתף את חברה הטוב אך לא להתלונן. זה לא מעיד על אמיתות "טענותיה", זה מעיד עלינו כחברה שאישה בכירה המכירה את החוק היטב ואת מערכות אכיפת החוק, מעדיפה שלא להתלונן ולא להיות חלק מהליך פוגעני, פולשני ובעיקר שיפוטי כל כך. רוב הנשים והגברים שאני ואתם מכירים יבחרו שלא להתלונן ולא להיפגע עוד יותר.

      ואחרונים חביבים הם אנחנו הציבור. אנחנו הסביבה התומכת או הפוגעת של כל נפגעת ונפגע. הסביבה-החבר, בחר שלא לשתף פעולה עם קשר השתיקה ולהתלונן למח"ש. הדילמה האם להיות שם כאוזן קשבת ולתמוך או לסרב לשתף פעולה עם קשר השתיקה ולחשוף את המקרה, בניגוד לרצונו של החבר היא קשה ביותר.

      הדילמות שעולות מהפרשה הזאת מעידות על המורכבות הרבה של ההתמודדות עם פגיעה מינית. התשובות אינן מתחלקות לשחור ולבן ואין בהכרח נכון ולא נכון. אך, ההבנה של ההשלכות הקשות של הפגיעה המינית, החששות הפחדים והדילמות אתם מתמודדים כל אחד מהצדדים, היא חיונית להבנת הנושא ולקידום המאבק באלימות המינית.

      בשבוע הבא יידון ערעורו של יונתן היילו בבית המשפט העליון. יונתן בן 23, עבר התעללות מינית במשך ארבע שנים על ידי עבריין מורשע שאנס אותו פעמיים, סחט אותו ואיים עליו. חרף העובדה שהיילו הוכר על ידי בית המשפט כקורבן תקיפה מינית, הוא הורשע ברצח ונגזרו עליו 20 שנות מאסר. אין כמובן בכך להצדיק רצח ואין בדעתי לתמוך או להבין לקיחת החוק לידיים. אך, הבנת המורכבות של האלימות המינית והשלכותיה, עדיין רחוקה מעיני בתי המשפט ורשויות החוק. ואולי אף מכולנו.

      חברת הכנסת רוזין היתה יו"ר איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

      לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד