בשנים האחרונות אנו עדים להשתלבות גדולה יותר של תלמידים בעלי מוגבלויות במערכת החינוך הרגילה. ההורים לוחצים, הספרות המדעית תומכת והוועדות המחוזיות מאשרות, כך שהתלמידים זוכים לסיוע רב. השנה התכנית עלתה שלב והמשרד השיק פרויקט חדש - שילוב מורים בעלי מוגבלויות בכיתות לימוד רגילות.
"בהתחלה זה היה מלחיץ. פעם ראשונה שאני מלמדת כיתה של 40 תלמידים", אמרה מעיין כהן, מורה חירשת לחינוך גופני ששולבה בתחילת השנה בבית הספר היסודי "שרת" בתל אביב. "לפני שנתיים עשיתי עבודה מעשית בבית ספר של תלמידים שומעים, אבל שם לימדתי חצי כיתה, ופה כל הכיתה שומעים". מלבד מעיין השתלבו עוד 18 מורים הסובלים מלקויות שונות במוסדות החינוך הרגילים.
"יש לי שיטה", סיפרה מעיין כיצד היא מתנהלת מול כיתה של ילדים שלא יודעים את שפת הסימנים, "העמדתי חוקים, סימנים מוסכמים, אני מוציאה משרוקית והילדים יודעים שהם צריכים לעמוד מולי בשביל שאבין אותם. אם אני שורקת פעם אחת הם יודעים שאפשר לרוץ, אם שורקים פעמיים הם צריכים לעצור במקום". התוכנית מאתגרת לטענתה, אבל אין לה ספק שהיא נכונה. "בבית הספר אמרו לי 'תתחילי ללמד לבד' ונפלתי למים העמוקים, אבל זה היה שווה לי בשביל שאדע איך להתמודד עם כיתה גדולה מאוד. זה לא קל לי, אבל אני מעודדת את השילוב הזה". בבית ספר שבו היא מלמדת לומדים לצד התלמידים הרגילים ילדים חירשים וכבדי שמיעה וגם תלמידים על רצף האוטיזם, כך ששפת הסימנים אינה זרה לחלקם.
משרד החינוך מתגמל את מנהלי בתי הספר שקלטו מורים בעלי מוגבלויות בתוספת של עשר שעות לימוד שבועית, ולמרות ההטבה, היו מנהלים שבחרו שלא לפתוח את הדלת עבור אותם מורים. "יש מורים שחיכו המון בשביל להשתבץ, ששלחו קורות חיים ולא התקבלו",סיפרה אסתי פיירסטיין שעוסקת בשיבוץ מורים בעלי מוגבלויות באגף התמחות וכניסה להוראה במשרד החינוך. "אתמול מורה שלחה מכתב תודה. ארבע שנים היא חיכתה ואיש לא הסכים לקבל אותה, ועם הפרויקט הזה נפתח לה שער. פתאום אתה רואה אור בעיניים שלהם.המפגש עם המורים אחרי שמתחילים הוא פשוט חוויתי". לדבריה, "מעבר לזה שאנחנו מאפשרים להם להיכנס כמו כולם אנחנו אפילו עושים העדפה מתקנת".
הרבה מנהלים חוששים
שרית ארבל, הממונה על רווחה ומינוי מנהלים במשרד החינוך סיפרה כי המורים בעלי המוגבלויות "הם לא פחות טובים ואולי אפילו יותר, כי יש להם יותר מוטיבציה ורצון להשתלב". יחד עם זאת, היא לא מהססת להודות כי מדובר בפרויקט שמעלה חששות רבות בקרב מנהלים. "זה לא פשוט, יש בעיות אובייקטיביות שהמנהלים צופים וחוששים, זה מאד תלוי ברצון הטוב של המנהלים, שיהיו מכילים".
ואכן, מנהלים רבים עדיין לא פתחו את דלת בית הספר בפני מורים עם מוגבלויות, אך המנהלים שכן הצטרפו לפרויקט ממליצים עליו בחום ומונים את יתרונותיו הרבים. "התלמידים לומדים להיות יותר מכילים, סבלניים, הם מבינים שהם לא יכולים לדבר בו זמנית, והישראלים נוטים לדבר ביחד עם כולם", הסבירה בחיוך דליה לוגאסי, מנהלת בית ספר "שרת". "זה מעביר לילדים את המסר שגם אם יש מוגבלות כלשהי, אני יכול ללמוד, להצליח לסיים תואר, אפילו בהצטיינות, ולהשתלב במערכת הרגילה".
לוגאסי ציינה כי ההשתתפות בפרויקט חשובה לה מאד "כמישהי שעוסקת בחינוך", אך חשפה כמה מן הקשיים שבקליטת עובדת עם מוגבלויות לתפקיד חינוכי המתבטאים, לדבריה, בעיקר בקצרים תקשורתיים ופרשנויות שונות לדברים שנאמרו ולא הובנו כראוי בתקשורת מול התלמידים ובתקשורת מול יתר המורים.
"יש קושי להגיע ללוח, אבל מצאתי פתרון"
כשמתבוננים במעיין מעבירה שיעור לילדים אפשר בקלות לשכוח שהיא סובלת מלקות שמיעה. התלמידים קשובים וממושמעים לה, מחזה שכל מורה רגיל מייחל לו. מעיין הודתה כי היא התברכה בילדים מחונכים והוסיפה כי גם אם היו מערימים עליה קשיים, היא לא הייתה מוותרת לרגע על האתגר שבלימוד תלמידים בחינוך הרגיל. "זה ברור מאד למה, אני חיה בעולם של שומעים", אמרה, "אני כל הזמן מסתובבת עם שומעים. אי אפשר להיות בעולם משל עצמי, בבועה, צריך לפתוח את הראש, וזו חוויה גדולה בשבילי כי זה מאפשר לי להבין יותר את האנשים שבחוץ".
כאמור, לצד התלמידים הרגילים מלמדת מעיין גם תלמידים כבדי שמיעה. "יש פה ילדים חירשים ואני מלמדת גם אותם. אני שמחה בשבילם שיש להם מורה חירשת, שיכולה לדבר בשפת הסימנים. כשאני הייתי ילדה הייתה לי מורה שומעת ולא הבנתי כלום. כל הזמן הייתי מסתכלת לצדדים ומסמנת (בשפת הסימנים) והמורה הייתה כועסת עליי אבל אף פעם לא הבנתי מה היא אומרת. עכשיו כשאני נכנסת לנעליים שלהם הם מסתכלים עליי וסופסוף מבינים, כי אני משתמשת גם בקול וגם בשפת הסימנים". מעיין למדה בבית ספר משולב ומעידה כי למרות שזה תרם לה רבות להתפתחות האישית, היא חוותה לא מעט קשיים.
"תמיד הרגשתי אשמה שלא הצלחתי לתקשר עם כולם כמו השומעים. הסביבה השומעת חושבת שלחירשים יש בעיה בהבנה, אבל זה לא נכון. פעם כשעליתי לאוטובוס ושאלתי שאלה לגבי היעד שלי, הנהג לא הבין אז רשמתי בפלאפון והראיתי לו. הוא ענה לי אבל זה לא היה ברור, כשביקשתי שידבר לאט אנשים הסתכלו עליי. זה מעכב את האחרים ויוצר הרגשה לא נעימה, מה שגרם לי להרגיש אשמה, אבל בתכל'ס, הנהג צריך להיות סבלני".
גם ספיר חיים, מורה לתאטרון נמוכת קומה בבית ספר הממלכתי דתי "מורשת זבולון" בנתניה, החלה ללמד השבוע במסגרת הפרויקט, ומעידה כי ההתרגשות גוברת על החששות. "בהתחלה כשנכנסתי לבית הספר היו מבטים. היו מתלחששים: 'איזה קטנה, איזה נמוכה', אבל כשבאו ושאלו אותי למה את קטנה אז ידעתי לענות: 'ברוך השם, אני ככה. אלוהים ברא אותי ככה'", אמרה ספיר שרואה בכך מעשה חינוכי. "אני מעלה להם את המודעות. זה טוב שהם נחשפים למשהו שונה". למקצוע ההוראה היא הגיעה דרך אהבתה לתאטרון. דרך המשחק והבמה היא חשה שהיא יכולה להיחשף לתלמידים והם יוכלו להיחשף אליה. "להיות מורה זו שליחות מאוד חשובה. להעביר לתלמידים את הכישרון שלך ואת מה שאתה יודע באמת".
"מורה זה תפקיד", קבעה חיים ומנתה את הקשיים שהיא חווה כמורה נמוכת קומה, שגם אותם תהפוך ליתרון. "יש קושי להגיע ללוח, אבל מצאתי פתרון - לנדב כל שיעור תלמיד, וכך אני גם מפעילה אותם. צריך לדעת להשתמש במוגבלות הזו, בקושי הזה. להפוך אותו למשהו שאפשר לחיות איתו". כמו מעיין, גם חיים חוותה ילדות לא פשוטה. היא סיפרה על צחקוקים מאחורי הגב ובדיחות על חשבונה, אבל תמיד היו לצידה הוריה שתמכו בה ברגעי השבר ובנו איתה בעדינות ובסבלנות את ביטחונה האישי. "ההורים שלי מאוד עטפו ודחפו אותי, בזכותם הגעתי לאן שהגעתי. מגיל קטן הם חינכו אותי לחשוב כמה אני מיוחדת והכי יפה בעולם, שאין שוני ביני לבין מישהו אחר. זה רק גובה, אבל הנשמה והשכל הם הרבה יותר גבוהים".
לפניות לכתבת רויטל בלומנפלד: revital.blumenfeld@walla.com.