כל כך הרבה הסברים נשמעו כאן ב-24 שעות האחרונות, לגל הטרור והשנאה הרצחני הזה. ההסתה של אבו מאזן, ההשראה של דאעש, החמאס, הרשתות החברתיות הפלסטיניות. כל כך הרבה הצעות נזרקו לחלל האוויר כיצד לעצור את האלימות המשתוללת ברחובות ירושלים, כאילו יהיו תרופת הפלא שתעצור את המפגעים: הריסת בתים (צעד שכבר נקבע שאינו יעיל במניעה והרתעת מחבלים), מחסומים בכניסות לשכונות המזרח ירושלמיות (מה קרה לבירתנו המאוחדת לנצח נצחים?), גירוש והגליה של בני משפחות מחבלים ועוד ועוד. ורק על דבר אחד לא מדברים. כאילו התאדה בכלל מהשיח הציבורי הישראלי והפלסטיני: משא ומתן. או בשמו האחר, הגס והצורם כל כך לאוזן ביום לאחר פיגוע שכזה: תהליך מדיני מול הפלסטינים. כן כן, מול הפלסטינים.
האופציות האחרות שעליהן מדברים בימים, בשבועות, בחודשים האחרונים, איך לומר זאת בעדינות, כושלות כישלון חרוץ. הפסקת המשא ומתן, היעדר האופק המדיני, הפסילה של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן כפרטנר, כל אלה לא הוכיחו עצמן עד כה כאמצעי יעיל במניעת הפיגועים במזרח ירושלים לפחות. לעומת זאת, שיתוף הפעולה הביטחוני מול אבו מאזן בגדה, הצליח למנוע מהלהבות בבירה להתפשט לגדה. למרבה הפלא, דווקא הדרג הביטחוני המקצועי, אומר זאת במפורש. אמנם צה"ל והרמטכ"ל בני גנץ נמנעים בכל דרך אפשרית ממתן חוות דעה בנושא האינתיפאדה המשחרת לפתחנו והדרכים לעצור אותה, כדי לא להצטייר כמי שמתעמתים עם הדרג המדיני. אך בשיחות סגורות, ישנו קונצנזוס כיום בקהילת המודיעין, כולל צה"ל, כי אבו מאזן הינו חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה.
מי שלא נמנע מהבהרת עמדתו המקצועית, הוא ראש השב"כ יורם כהן שאינו חשוד (לפחות עד אתמול) בנטייה שמאלנית יתרה. כהן התייצב אתמול מול ועדת החוץ והביטחון בכנסת וסתר את דבריהם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושריו הקרובים מהימין: יעלון, בנט, ליברמן ושאר חבריהם. כהן, הסביר במפורש שאבו מאזן אינו מעודד טרור, לא בגלוי ולא מתחת לשולחן. דברים כדורבנות. נתניהו מיהר כמובן לטעון שאין בכך סתירה לטענותיו נגד יו"ר הרשות, אך האמירה של כהן אינה יכולה להתפרש אחרת.
לומר לישראלים את האמת
אלא שאת הדרג המדיני במדינת ישראל זה לא מעניין. לא משנה כמה יזהירו ראשי השב"כ ואמ"ן מפני הסכנה להידרדרות ללא אופק מדיני, לא משנה כמה יפרטו באוזניהם את הפעילות האחרונה של אבו מאזן למניעת פיגועים בגדה, הם לא יניחו לעובדות לבלבל אותם. "את הסכסוך הזה אי אפשר לפתור", הם מסבירים לנו, "רק לנהל". אבל אולי הגיע הזמן שאותם מקבלי החלטות גם יהיו כנים מספיק עם הציבור הישראלי כדי לומר לו: זה המחיר של "ניהול הסכסוך" והימנעות מניסיון אפילו לפתור אותו.
אבל איך אפשר לדבר עם אבו מאזן כל עוד ההסתה בכלי התקשורת הפלסטינים משתוללת? אפשר, כי אין ברירה אחרת. כי כל הדרכים האחרות שעליהן מצביעים מקבלי ההחלטות בצד הישראלי, אינן צפויות לפתור את הבעיה. אולי רק לשמש כמשכך כאבים לחולה סופני. נכון, אבו מאזן אינו עוצר את ההסתה בכלי התקשורת שלו. אלא שההסתה הקשה הרבה יותר אינה מגיעה מהטלוויזיה הפלסטינית או הרדיו. היא שם, בכל רגע נתון ברשתות החברתיות שמביאות תמונות של עריפת ראשים בידי אנשי דאעש, היא בכלי התקשורת של החמאס שמשדרים 24 שעות קריאות לצאת ולעשות פיגועים ואפילו באל-ג'זירה. וההסתה הזו עושה שימוש נרחב בכל אותם פוליטיקאים ישראלים שמבקשים לעשות רווח פוליטי באמצעות עלייה הר הבית.
אז רגע אחד לפני שהאינתיפאדה השלישית מתפרצת לה במלוא העוצמה (כבר יש לה שם, בכלי התקשורת של חמאס לפחות, "אינתיפאדת אל-קודס"), אולי בכל זאת מישהו בצמרת המדינית בישראל ישקול לחדש את המשא ומתן עם אבו מאזן. אחרת, הפיגוע המזוויע אתמול בהר נוף, הוא רק אות הפתיחה של גל אלימות קשה הרבה יותר.
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו op-ed@walla.net.il