בפברואר האחרון, כשבוע אחרי פתיחת הוסטל חדש של אקים ברחוב קטן בנאות צהלה, גילתה עובדת בהוסטל שני חורים בשמשת אחד החלונות. משטרת מרחב ירקון הוזעקה למקום וקבעה שהחורים נגרמו מירי רובה אוויר. כעבור יומיים עוכבו לחקירה שכנים, בני זוג וילדיהם, בחשד למעורבות באירוע. אחרי גינוים חריפים של נשיא המדינה ושר הרווחה, התברר כי החורים נגרמו ממקדחה של בעל מקצוע שעבד בהוסטל כעשרה ימים קודם לכן.
גם אם אף ירייה לא נורתה, כניסת הדיירים להוסטל בנאות צהלה לוותה בעימות קשה עם השכנים. התנגשויות כאלה אינן מחזה נדיר כשמדובר בהוסטלים ובדירות חדשות בקהילה לבעלי מוגבלויות מכל סוג. אנשי ציבור ומתעניינים שעקבו אחרי הדיווחים על התקרית בנאות צהלה הגיבו באנחת רווחה כשהתברר שמדובר בחורי מקדחה, והפרשה נשכחה.
למרבה הצער נשכחה, משום שהיה בכוחה לחשוף את הקשיים שעמם מתמודדים דיירים עם מוגבלויות המנסים להשתלב בקהילה. באותה תקופה, וללא קשר ישיר לאירועים, פרסם אקים את מדד ההכללה לשנת 2014 של אנשים בעלי מוגבלות שכלית. הסקר חשף כי סובלנותם של ישראלים לנוכחות בעלי מוגבלויות במרחב הציבורי פוחתת עם השנים: 43% מהנשאלים השיבו כי אדם עם מוגבלות שכלית חייב לשהות במסגרת נפרדת, בהשוואה ל-31% אחוזים שחשבו כך בשנה הקודמת.
כדי שחזון השילוב בקהילה יתממש, מישהו צריך למצוא את הדירות שבהן יגורו בעלי המוגבלויות. "משימת חיפוש דירות לדיירי אקים היא משימה מורכבת מאוד", אומרת שירה ברף, מנהלת אקים תל אביב-יפו ומי שעמדה בלב העימות בנאות צהלה. "אחרי הרבה שנים של ניסוי ותעייה פיתחנו רגישות מיוחדת שעוזרת לנו לקלוט מול איזה בעל נכס אנחנו עומדים. שיחה טלפונית אחת מאפשרת לי להבין אם לומר מיד שאנחנו מחפשים דיור לאנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית, או להשהות את חשיפת המידע. במקרים רבים אני לא מספרת מיד, אלא רק לאחר שראיתי את הדירה והחלטתי שהיא יכולה להתאים.
"צריך לזכור שגם הקריטריונים שנקבעו באקים מצמצמים את מספר הנכסים הרלוונטיים. דירה שתהיה בשימוש העמותה חייבת לעבור שיפוצים כדי להנגיש אותה לדיירים. למשל, צריך לבנות מעקות לאורך המדרגות ואם יש בדירה אמבטיה צריך להוציא אותה ולהפוך אותה למקלחת עם דוש. תנאי נוסף של העמותה הוא שהדירה חייבת להיות מושכרת לחמש שנים לפחות. הבית ממומן על ידי קרנות שדואגות לציוד מיוחד, חלקן ציבוריות, ומסיבה זאת אין הצדקה להשקיע בשכירות לטווח קצר.
"כשאנחנו עוזבים דירה אנו מתחייבים לשפץ את הבית ולהחזיר הכל לקדמותו. כלומר, מהרבה סיבות אנחנו לקוחות פוטנציאליים שכל בעל נכס היה חולם לקבל: גם חותמים על חוזה ארוך טווח וגם משפצים את הדירה כשאנחנו עוזבים. למרות זאת, מסעות החיפושים שלנו אחר נכסים מתארכים בעיקר בשל חששות של בעלי הנכס, שאינם מבינים מי הדיירים או פוחדים מתגובת השכנים".
איך מצאתם את ההוסטל בנאות צהלה?
"את הדירה מצאתי אחרי חצי שנה של חיפושים אינטנסיביים. כשבעל הבית הסכים להשכירה הוא ביקש שלפחות בהתחלה לא נאמר שהיא הושכרה לאקים. בחודשיים הראשונים לחוזה שיפצנו את הדירה והסכמנו לא לומר דבר, אבל אחרי שלושה שבועות 'הסוד' התגלה לשכנים. הלכנו להגיד שלום, נתנו כרטיס ביקור וניסינו לפזר את החששות. שכנים נחמדים פתחו את הדלת וקשקשו איתנו על כוס קפה. שכנים פחות נחמדים אמרו שאינם מעוניינים לדבר.
"השיחות לא הפיגו את כל החששות, והמתח בינינו לבין כמה מהשכנים החריף. כמה מהם איימו עליי בטלפון, ואחת השכנות התקשרה להזהיר שעומדים לתקוף אותי. ריססו גרפיטי על הדלת, שפכו שמן על המדרגות וסתמו את חור המנעול בדבק. יום אחד, כשהגעתי להוסטל, גיליתי שהכניסה אליו חסומה במכוניות. שכנים התגודדו סביבי ולא נתנו לי להיכנס לדירה. האירוע לא התפתח לעימות פיזי, אבל היה מאיים מספיק כדי שאזמין משטרה". כשאחת מעובדות ההוסטל גילתה את החורים בשמשת החלון, לא פלא שייחסה אותם לירי.
אקים מציעה שלושה אופני דיור: הראשון הוא מעונות פנימייה. אלה הן מסגרות בהן חיים שישים בני אדם ומעלה. כל חייהם מתנהלים בתוך המעון, שבו הם ישנים, עובדים ומקבלים שירותים רפואיים. שתי מסגרות נוספות הן הוסטלים ודירות הנמצאים בלב שכונות מגורים. דיירי המסגרות האלה עובדים מחוץ לבית ופעילותם נשענת על הקהילה, ממנה הם זוכים לפעילות אחרי שעות העבודה או לטיפול רפואי.
"ישראל מנסה לשאוב כיום השראה ממגמת הדיור לבעלי צרכים מיוחדים בארה"ב ובאירופה, המבקשת לצמצם את מספר מעונות הפנימייה", אומר אריק שורר, מנהל אגף מערכי הדיור של אקים. "מגמה זאת חותרת לשלב את בעלי המוגבלויות בקהילה במקום לבודד אותם, והיא התפתחה מתוך דיון מתמשך על זכויותיהם. בארה"ב, לדוגמה, מיישמים את שיטת 'סל הצרכים'. ועדה מיוחדת קובעת את סל הצרכים של בעל המוגבלות, ומשפחתו מקבלת ואוצ'ר שמאפשר לה לממש את סל השירותים שלו הוא זכאי. המדיניות אמנם יקרה יותר, אבל כך ראוי שישקיעו בבני אדם.
"אם הוריו של אדם זה נפטרו ואין לו משפחה שתטפל בו - המדיניות תהיה לצוות לו מטפלים ולהשאירו בבית, לא לשלחו למעון סגור. הרעיון מאחורי המדיניות הוא כזה: אם חלילה נהפוך אנחנו לנכים, ביטוח לאומי ידאג לנו למטפל בבית. למה, אם כן, צריך אדם בעל מוגבלויות שהתייתם להיענש ולהישלח למסגרת סגורה?".
איזה קושי בחיפוש דירות חווית לאחרונה?
"לפני כמה שבועות ביקשנו לרכוש דירה בצפת. גילינו שהיקף הבנייה החדשה בעיר מצומצם והחלטנו לבדוק שכונה חדשה בראש פינה. חיפשנו שתי דירות צמודות קרקע. סיירנו בשכונה עם קבלן וכשביקרנו בדירות הערנו שצריך יהיה להתאים אותן לבעלי מוגבלות שכלית התפתחותית. ברגע שהקבלן שמע את ארבע המלים הללו הוא נבהל. 'למען הגילוי הנאות', הוא אמר, 'אצטרך לשאול קונים אחרים בשכונה אם זה בסדר מבחינתם'. התגובה שלו שיגעה אותי. אמרתי לו שהוא עובר על החוק. הקבלן התנצל, אבל בסופו של דבר החלטתי לבטל את הרכישה".
בדרך כלל, באיזה שלב בחיפוש אתה מספר לקבלנים או לבעלי בתים מי יהיו הדיירים?
"אם בוחנים את השאלה לעומק מבינים עד כמה היא מוזרה. האם אנחנו, 'הרגילים', מדווחים לבעלי דירה או לקבלנים שלאחד הילדים יש בעיות התנהגות והתקפי זעם? שהאימא הקשישה שמתגוררת אתנו היא סיעודית? האם באמת יש סיבה שבגללה אני צריך להודיע לבעלי הנכס מי הם הדיירים שייכנסו לדירה?
"אני לא נוהג להכריז מיד שאני מחפש דירה לבעלי מוגבלות שכלית התפתחותית. כל עוד הבית נועד לשימושם של בני אדם אין צורך להסביר מי הם. באותו מידה לא הייתי מצהיר שהבית מיועד לאדם קירח או גיבן. הייתי חושף את זהות הדיירים רק אם הבית היה מיועד למגורי בעלי חיים".
מאיר ירום, מתמחה במחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, ערך במסגרת לימודיו באקדמיה מחקר בהנחייתה של ד"ר שגית מור על תופעת ה"נימבי" (הגרסה העברית של הביטוי "לא בחצר האחורית שלי") ועל האופן שבו שכנים מפעילים התנגדות להוסטלים ולמוסדות טיפוליים של בעלי מוגבלויות בקהילה. "שכנים פועלים בשתי רמות", אומר ירום. "ברמה הציבורית הם מנסים לשכנע את בעלי בתים ונציגי ועדות תכנון בעיריות לאסור על הקמת הוסטל בשכנותם. משם הם ממשיכים בפרסומי פליירים, בהחתמת עצומות ובפרסום בעיתונים. בפרסומים אלה ניתן לזהות דפוסים של 'נימבי'. השכנים יגידו שהם תומכים בבעלי מוגבלויות, אבל יעלו טענות רבות נגד מגורים בשכנותם.
"בדרך כלל, אם לא הצליחו למנוע את הקמת ההוסטל, יפעלו השכנים ברמה המשפטית. הם יגישו תביעה. יש שלוש טענות מרכזיות בתביעות כאלה: שכנים יגידו שחלה כאן 'הפרת חובה חקוקה', כלומר שבהקמת הוסטל יש שימוש חורג: כמו שגן ילדים צריך לבקש אישור מיוחד לפעילותו בשכונת מגורים, כך צריך ההוסטל לבקשו. טענה אפיינית נוספת היא שההוסטל גורם למטרד ושלישית שהוא מביא להורדת ערך הדירות".
שורר מבין את החששות של התושבים, אך לא חושב שהם מצדיקים הרחקה של בעלי מוגבלויות מהקהילה. "שכנים של דיירים בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית צריכים לדעת שאלה שחיים בקהילה סובלים ממוגבלויות קלות ושבדירה שבה הם חיים יש מדריך צמוד" הוא אומר. "אם קורים מקרים נדירים מאוד, וחשוב לי להדגיש שהם נדירים ביותר, של התנהגות לא ראויה בציבור, צריך לדווח למנהלי ההוסטל וצריך להסביר למי שנחשף להתנהגות הזאת מה הוא ראה. אנחנו לא חיים בתוך צמר גפן. האם אני יכול להגן על ילדיי ממה שיראו בדרך לבית הספר ובבית הספר עצמו? לצערי, מעט מאוד בני אדם פתוחים באמת לבעלי צרכים מיוחדים. כולנו היינו מעדיפים לחיות בסביבה מושלמת. בכולנו יש מידה כזאת או אחרת של 'נימבי'".
איזה מידת "נימבי" יש בך? או לאנשי המעגל המקצועי באקים?
"אני יכול להעיד רק על עצמי. ליד ביתי פתחו גן ילדים דתי. הגן רועש מאוד במשך היום. היו שכנים שהתנגדו בגלל הרעש, בגלל החשש שברחוב יווצר פקק תנועה בשעות ההגעה לגן והאיסוף ממנו. אני זוכר ששאלתי: 'אם ילדי הגן לא יהיו כאן, איפה הם יהיו?'. במקרים כאלה תשובת המתנגדים היא: 'באזור תעשייה', 'ליד המרכז המסחרי'. אנשים רוצים לאפשר לזקנים או חולים או בעלי מוגבלות לחיות בשקט, אבל שזה יהיה איפשהו בשיממון, מעבר להרי החושך.
"גם כששולחים אותם מעבר להרי החושך, העיר מתפשטת ומתקרבת. כך קרה עם מעון פנימייה ברחובות. המעון נבנה באזור מרוחק, אבל העיר התפשטה וליד המעון נבנתה שכונת מגורים יוקרתית. הקונים התמרמרו על שכניהם במעון וביקשו לסגור אותו. זה היה מגוחך. המעון הוותיק נשאר".
מאז התקרית בהוסטל נאות צהלה עברה יותר מחצי שנה. המתנגדים העיקריים, דיירים שהתגוררו במשך 11 בבית שכור צמוד לנכס, הודיעו שיעזבו את ביתם אם ההוסטל יפתח. זמן קצר לאחר פתיחתו קיימו את הבטחתם ועזבו. שירה ברף אומרת שאחרי עזיבתם הרוחות נרגעו ושברחוב התפתחו יחסי שכנות טובה ושקטה. היא מבינה את חששותיהם של השכנים וחשוב לה להדגיש שהחששות לגיטימיים. לדבריה, "צריך לאפשר לשכנים לעבור תהליך של שינוי, להאמין בהם ולא לזכור להם לרעה את התגובות העוינות בתחילת הדרך".
אחרי פתיחת ההוסטל בנאות צהלה יצאה ברף למסע חיפושים אחר דירה נוספת. "אנחנו מחפשים נכס כבר ארבעה חודשים, אבל בעלי הנכסים נרתעים", היא אומרת. "בשנים האחרונות הם למדו להיות פוליטיקלי קורקט. במקום להגיד לנו משפטים כמו 'אני לא רוצה אותם פה', הם יגידו משפטים כמו 'יש המון מתעניינים בנכס' או 'תנו לי לחשוב על זה' וייעלמו".
אילו אנשים משכירים או מוכרים לכם נכסים בלי להתלבט?
"אנשים אינטיליגנטים עם לב טוב ושכל ישר, שמבינים שאין סכנה בהשכרת דירה לבעלי מוגבלות שכלית התפתחותית. לצד התסכול והקושי, אנחנו נתקלים גם בגילוים של תבונה ורוחב לב. כך, למשל, אחרי התקרית בהוסטל בנאות צהלה התקשרו אנשים רבים והודיעו שהם רוצים להשכיר לנו נכסים".