ראש ממשלה שאפשר לעטוף איתו דגים: בימים האחרונים מחפשים מפיקי תכניות הטלוויזיה בנרות מישהו שיתראיין בעד חוק "ישראל היום". כלומר, אחד ששם משפחתו אינו מתחרז עם "בבל". כולם (כולל הח"מ) התנגדו לחוק: גבוהי המצח מעולם אקדמיה, שוטמי ישראל היום לדורותיו, שמאלנים אדוקים, ליברלים סמויים. כולם חשו שניסיון לתקן עוול אחד (הצפת השוק באופן דורסני במוצר דורסני שמשחק על פי מודל עסקי דורסני) על ידי עוול שני (חוק חצי-אפוי שנראה כאילו נתפר רק לעיתון אחד) הוא מסוג הדברים שנצטער עליהם יום אחד.
אז באופן עקיף ואירוני כל ה"סמול" היה אתמול עם ביבי. ובכל זאת הוא הפסיד. מדובר בהפסד צורב וכואב במיוחד, בוז גדול של חלקים נכבדים מהקואליציה, ואצבע בעין דווקא מהאגף היותר מתון של ממשלתו, דוגמת ציפי לבני, או חלקים נכבדים מ"יש עתיד". כולם מאחמד טיבי ועד שאול מופז התאחדו ברצונם להעיף אותו ואת הפטרון שלו.
עיתון שאפילו דגים אסור לעטוף איתו: כן, חוק ישראל היום הוא חוק לא מידתי ומיותר. אבל הקמפיין האגרסיבי, ההיסטרי והשקרי של "ישראל היום" כמעט (רק כמעט) גורם לך לרצות שהוא בכל זאת יעבור. בתוך ההיפר-ונטליציה הזאת ("משאלי-עם" מגוחכים שתמיד מביאים את אותם התוצאות, שלטי חוצות מבהילים, וחזונות אפוקליפטיים) כמעט נשכח שבסופו של דבר החוק לא קורא לסגור את העיתון, אלא לדרוש עבורו תשלום מינימלי. לא מדובר בחוק שמאשר אפרטהייד או שריפה של ספרים.
סביר להניח שלא יישאר הרבה מהחוק הזה בדרך להצבעה שנייה ושלישית (שספק אם יגיעו), אבל אם בכל זאת ידרשו יום אחד מ"ישראל היום" לגבות 70 אגורות מכל קורא, אני תוהה מי יהיה הפראייר שישלם את הסכום המופקע הזה עבור כותרות כמו "המונים בתחושת ביחד" (על הפגנת המחאה של חצי-מיליון איש), "צה"ל הצבא המוסרי ביותר בעולם" (לקראת נסיעתו של נתניהו לאו"ם) או "חוק שדגל שחור מתנוסס מעליו" (על חוק "ישראל היום" כמובן).
והנה עוד אירוניה שחמקה מעינינו: בעקבות אישור החוק בקריאה טרומית שיחרר עיתונו של אדלסון הודעה כי החוק מהווה "פגיעה קשה בדמוקרטיה, והמשך חקיקתו תדרדר את ישראל לרמה של מדינת עולם שלישי". בתחילת השבוע הכריז אותו המו"ל של העיתון, כי "לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה, כי זה לא כתוב בתנ"ך". את תיאוריית הקונספירציה המתבקשת כאן, תייצרו כבר בעצמכם.
כנסת שניחוח דגים עולה ממנה: אפשר לבקר את חבר הכנסת איתן כבל עד מחר בבוקר, אבל לפחות הוא התייצב באומץ לב לצד החוק שלו, הגן עליו, לא הסתתר, ענה על כל שאלה קשה, ונטל אחריות. הרבה יותר קשה להבין את מנזר השתקנים של הח"כים האחרים, שהצביעו "על פי מצפונם" כלומר לאן שנושאת אותם הרוח.
מישהו מצליח להסביר למה מיקי רוזנטל היה בכנסת אך לא הצביע? מדוע נמנעה שלי יחימוביץ'? על שום מה הצביעה זהבה גלאון ביחד עם בנימין נתניהו? כיצד עפר שלח ונחמן שי, שניים מהח"כים הבקיאים ביותר בתחום התקשורת, תומכים כך סתם בחוק נגד עיתונות? ככל שמתבוננים יותר בהצבעה הזאת, כך קשה יותר להבין אותה.
כנסת ישראל מעולם לא הצטיינה בניתוח נכון של שוק התקשורת, ועוד פחות מכך בהבנה של צרכיו האמיתיים. מחוק הבאושים שהוליד את מוטציית ערוץ 10 המדדה אל קו הסיום ללא חמצן, דרך המכרז הכושל לערוץ החדשות שמעולם לא קם, חוק רשות השידור הקודם שהנציח את התעללותה בידי הפוליטיקאים, ועכשיו חוק "ישראל היום".
עשו לנו טובה, תרחיקו אותם מאיתנו.
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו op-ed@walla.net.il