זו הרגשה משונה להתריע, פעם אחר פעם, מפני הקטסטרופות שעתידות להתרחש עלינו בגלל התנהגות חסרת הגיון של מנהיגינו, ואז להיות אומללה בגלל שצדקת. אך כאשר ההנהגה שלנו מתעלמת, פעם אחר פעם, מהקשר שבין הקיפאון המדיני וההתגרות הבלתי פוסקת שלנו בפלסטינים לבין הסלמה והתפתחויות אלימות, אין מנוס מלשוב ולהתריע.
במשמרת של הממשלה הנוכחית, שלכאורה העומד בראשה מחויב לרעיון שתי המדינות, נבנות יחידות דיור מחוץ לגושי ההתנחלויות וקמות התנחלויות חדשות בתוך שכונות פלסטיניות במזרח ירושלים. שרים בממשלה מכריזים על כוונות לשנות את הסטטוס-קוו בהר הבית. במקביל, ההנהגה שלנו מיתממת ולא מבינה על מה יצא כל הקצף. התדהמה שאחזה במנהיגינו אל מול האלימות המתחדשת בגדה מפתיעה נוכח היוהרה והזלזול שלהם ביכולת האיפוק של הפלסטינים עד כה או ביכולת התגובה שלהם כעת. אולי, בתמימותם, הם סברו שהפלסטינים לא ישימו לב שבונים מסביב לביתם וחונקים את יישוביהם. או שגם אם ישימו לב, יסתפקו בלשבת בחושך ולבכות, ולא ינקטו בפעולות במטרה לשנות את המצב. כבר נכתב ונאמר לא מעט על המחיר שאנחנו עתידים לשלם בעקבות הצעדים הללו, ועכשיו מגיע שלב הפירעון.
מבצע "צוק איתן" כמו גם האירועים האחרונים בירושלים מוכיחים שוב שאי אפשר "לטפל" בפלסטינים משל היו רסיס בישבן, כדברי נפתלי בנט. הסתבר בחודשים האחרונים שהרסיס הזה, ברצותו, יכול לשבש את מהלך החיים התקין שלנו, להביא לנפגעים בקרבנו, לפגוע קשות בכלכלה שלנו ולדרדר את יחסינו עם הקהילה הבינלאומית. בעוד הפלסטינים יוזמים, אצלנו ברירת המחדל היא שיתוק או לכל היותר תגובה ציונית הולמת שבינה לבין הציונות אין ולא כלום.
בינתיים, מותחים המנהיגים שלנו את יכולת ההכלה של ידידתנו החשובה ביותר, ארה"ב, עד הקצה. הם מעמידים את בעלי בריתנו הירדנים והמצרים בפני מצב בלתי אפשרי מול הציבור במדינותיהם ואחר כך עוד מקווים שיסייעו לנו בקידום יוזמות אזוריות וישתפו אותנו בחזית המתגבשת מול דאעש - המדינה האיסלאמית.
בינתיים, הרשות הפלסטינית מקיימת שיתוף פעולה ביטחוני צמוד עם ישראל וממשיכה בקו האסטרטגי של התנגדות לאלימות. אך כמה זמן עוד תוכל להמשיך במדיניות זו ללא שום שינוי והתקדמות בתהליך המדיני? וכשלא תוכל יותר לשמר את השקט היחסי, מנהיגינו ודאי יגלגלו עיניהם השמימה ויפטירו בייאוש: הרי ידענו שאין עם מי לדבר, רק כוח הם מבינים.
עם חמאס הממשלה שלנו לא מוכנה אפילו לשקול לדבר, גם לא באופן עקיף דרך ממשלת האחדות הפלסטינית. אך כשגופים קיצוניים יותר מחמאס ישתלטו על המרחב, וזה התרחיש הסביר ללא התקדמות מדינית, בהחלט ייתכן וישראל תיאלץ לדבר עם חמאס שיהפוך להיות הגוף המתון יותר. בדיוק באותו אופן שבו הפך נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן מדמות מוקצה לחביב הממשלה במהלך מבצע "צוק איתן", כאשר ישראל נזקקה לתיווכו מול החמאס. כמו תקליט מקולקל, חוזרים ומזהירים בכירי מערכת הביטחון בהווה ובעבר שלסכסוך הישראלי פלסטיני אין פתרון לבד מהסדר מדיני. אלא אם כן, כמובן, מעדיפים מלחמה.
הכותבת היא תת-אלוף במילואים ומראשי יוזמת ז'נבה
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו op-ed@walla.net.il