פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הצעד הראשון הנכון

      בטרם נזיז חייל אחד או נפנה מבנה בעוד התנחלות מבודדת חייבת ישראל להכיר בזכותם של הפלסטינים למדינה. בלי זה, הקיפאון המדיני עלול להפוך לחם ביותר

      הקיפאון המדיני מקפיא מתמיד, אך ירושלים בוערת. הקוטביות וההסתה בנינו לבין ערביי ישראל הולך ומתעצם. לממשלה אין פתרון ואין חזון, ו"האופק המדיני" שנתניהו ממלמל עליו מבלי להתכוון למה שהוא אומר – רחוק מתמיד. אפשר וחייב להביא לרגיעה, אפשר וחייב לייצר אופק מדיני ולחזור לשולחן המשא ומתן. עדיף מוקדם ממאוחר. האם ניתן לעשות זאת? בוודאי שכן. לפני מספר חודשים נאמתי מעל בימת הכנסת. התמזל מזלי וראש הממשלה נתניהו ישב במליאה והאזין לי. היה זה מיד לאחר כישלון המשא ומתן המדיני, בימים שהנשיא אבו מאזן הצהיר על כוונתו לפנות לאו"ם לשם הכרה במדינה הפלסטינית. היה זה הרבה לפני מבצע "צוק איתן", והרבה הרבה לפני מצעד ההכרה במדינה הפלסטינית בפרלמנטים זרים.

      "אדוני ראש הממשלה", פניתי לנתניהו, "ישראל צריכה להיות הראשונה שמכירה במדינה הפלסטינית באו"ם" אמרתי לו. נתניהו העיף אליי מבט חטוף ומיד חזר לעלעל בניירות שעל שולחנו. "הכרה ישראלית במדינה פלסטינית היא לא רק אינטרס פלסטיני, היא גם אינטרס ישראלי", המשכתי ודיברתי לנתניהו. "אתה אדוני ראש הממשלה, המדבר על שתי מדינות, חייב להבין שבדיבורים לא בונים מדינה, לא ישראלית ולא פלסטינית. אתה חייב להבין שהכרה ישראלית במדינה פלסטינית תקדם ממשית את חזון שתי המדינות ותחסל את הרעיון של מדינה אחת לשני עמים אשר מקדמים הקיצונים בשמאל ובימין, אצלנו ואצל הפלסטינים. קודם נכיר במדינה הפלסטינית, אחר כך נריב על גבולות. קודם נהפוך את הרשות או "היישות" הפלסטינית למדינה, אחר כך ניכנס למו"מ קדחתני. כך נכריח את עצמנו לשאת ולתת ברצינות, כך נבטיח שכשנסיים את הסכסוך יהיו כאן שתי מדינות, כי אין ברירה אחרת. כך נבטיח שהחזון ההרסני של מדינה אחת לשני עמים ייקבר וירד מהפרק אחת ולתמיד". ראש הממשלה לא ענה, לא הגיב. הקשיב, אך לא העיף מבט. לא כן, ולא לא, כהרגלו. לא נעלבתי, כי לא ציפיתי.

      השבוע ציינו את רצח ראש הממשלה יצחק רבין. אני מתגעגע. לאיש, לחזון, אך בעיקר לאומץ, למנהיגות וללקיחת האחריות על עתיד וגורל המדינה. את כל אלו אין היום, בטח לא בממשלה הנוכחית. קריאתו האחרונה של הנשיא המצרי א-סיסי לקדם פתרון לפי מתווה יוזמת השלום הערבית, זכתה שוב לחוסר מענה מצד ישראל. זאת למרות שבשלהי המלחמה בקיץ, נתניהו דיבר על אופק מדיני. נתניהו מבין שאין ברירה. מבין, מדבר, אך לא עושה דבר. מדבר על שתי מדינות, אך מעשיו רק מרחיקים אותנו משם. נתניהו לא יוזם כלום, אך מעניק מימון יתר להתנחלויות מבודדות, ומתעלם שוב ושוב מיוזמת השלום הערבית. האם טמינת הראש שלו בחול הוא האופק המדיני שעליו דיבר נתניהו? האם הוא מצפה שנאמין לו כשהוא אומר שוב ושוב "שתי מדינות" ו"אופק מדיני"?

      גדעון סער, משה יעלון, בנימין נתניהו, סילבן שלום, יובל שטייניץ (יואב דודקביץ')
      שמע את ההמלצות אך לא עשה דבר. נתניהו בכנסת (צילום: יואב דודקביץ)

      נשאלת השאלה, האם בקיפאון המדיני של היום ניתן בכלל לייצר אופק מדיני? התשובה, בוודאי שכן. הנה כמה רעיונות להתחיל איתם: הכרה רשמית של ממשלת ישראל במדינה הפלסטינית תייצר בהכרח אופק מדיני. לא לחכות שאחרים יעשו זאת לפנינו ובמקומנו. להוביל, לא להיגרר. אינני מתלהב מהכרה חד-צדדית של מדינות העולם במדינה הפלסטינית. אני סבור שהכרה כזו מחזקת את חסידי החד-צדדיות ומחלישה את הדוגלים בפתרון מוסכם. חד-צדדיות היא מזיקה, גם אצלנו וגם אצל הפלסטינים. מנגד, הכרה של ממשלת ישראל במדינה פלסטינית תהווה זרז לחידוש המשא ומתן, תקל על שיקום האמון בין הצדדים, ותבטיח שתי מדינות בסוף התהליך. מה שנקרא, מצב רווח-רווח. קודם הכרה ישראלית במדינה פלסטינית, אחר כך סגירת הפרטים במשא ומתן.

      מענה ישראלי ליוזמת השלום הערבית, אפילו מענה חלקי ומסויג, יהיה צעד נבון ליצירת אופק מדיני. אפילו צעד גדול וחשוב. שילוב אמיתי של ערביי ישראל בהנהגה הישראלית ובחברה הישראלית תוכל גם היא לקרב אופק מדיני. מלחמה בהסתה הדו-צדדית בחברה הישראלית ואיחוי הקרעים בין ערבים ויהודים החיים בישראל, תוכל לייצר אופק מדיני. ערביי ישראל יכולים להוות גשר איתן בנינו לבין הפלסטינים. מישהו חשב על זה כאן ב-67 שנות קיומנו? רבותיי, יש הרבה מה לעשות כדי לקדם אופק מדיני, לשקם את האמון ולחדש את השיחות. יש הרבה מה לעשות, צריך רק להחליט לעשות את זה. פה טמונה הבעיה האמתית. החלטה כזו לא תתקבל בממשלה הקיפאון הנוכחית של נתניהו-בנט-ליברמן. אך כך בדיוק תפעל מפלגת העבודה אם תרכיב את הממשלה הבאה. כך צריכה לנהוג כל ממשלה ישראלית אשר רואה לנגד עיניה את טובת העם היהודי ואת טובת אזרחי ישראל, היהודים והערבים. כך תפעל גם כל ממשלה אשר רואה לנגד עיניה חיים בכבוד וברווחה של העם הפלסטיני. חיים טובים לפלסטינים הם גם אינטרס ישראלי.

      אפשר וחייב לייצר אופק מדיני, אפשר וחייב להרגיע האש בירושלים, אפשר וחייב לחדש האמון בנינו לבין ערביי ישראל, אפשר וחייב לחדש את המשא ומתן עם הפלסטינים. כל זאת ניתן לעשות עוד בטרם הזזנו חייל אחד או בטרם פינינו התנחלות אחת. אופק מדיני, ושתי מדינות לשני עמים, הם אפשריים ומחויבי המציאות. אך במקום לטמון את הראש בחול בעיוורון מסוכן ובחוסר החלטיות, עלינו לייצר אופק מדיני שיקדם את האינטרסים הלאומיים שלנו ובעיקר את העתיד שלנו כעם וכמדינה. זה אפשרי, וזה בידינו.

      חבר הכנסת בר הוא יו"ר השדולה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי בכנסת

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד