הדגל, החירבון והכדורגל

מה שקרה בדרבי התל-אביבי הוא רק משל למצבה של החברה הישראלית, ואני חייב לומר שנעשיתי בזמן האחרון מודאג ממש, שלא על פי טבעי. מצב האומה הישראלית מעורר בי סוג של פלצות ותיעוב – ואני חושש באמת שאם לא נתנער מן הסיאוב ומהטמטום שאנחנו מתבוססים בו ביותר מדי מערכות בחיינו, אנחנו מועדים אולי לאסון.

אז כן, יש דברים נפלאים בארץ ובמדינה, זה ברור. אבל איכשהו נדמה שהטוב הולך ופוחת, והרוב הולך ונסחף עם הרע. ממש מצב של טירוף מתקדם, המזכיר קצת את הדימוי התנ"כי מימי נח: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". ואז בא המבול.

אני חייב להגיד לכם איך אני רואה את הדברים בכללותם. כל פרט הוא בלתי נסבל כשלעצמו (לכן הטור הזה הוא בעיקרו רשימת דברים מבחילים למיניהם), אבל מה שמעיק ומפחיד הם ההצטברות והכיוון, שאם לא נשנה אותם – יוליכו אותנו לתהום.

הבעיה היא הרבה יותר עמוקה ומקיפה משנדמה: טועה מי שחושב שהבעיה שנחשפה בדרבי (והיא חלק מן הבעיה הישראלית הכללית) הייתה האלימות שפרצה למגרש, המייצגת את האלימות בחברה הישראלית. זו רק חלק מהבעיה. הבעיה במקרה זה היא דווקא הכדורגל עצמו וההתמכרות ההמונית והשוטה אליו, בגיבוי רוב כלי התקשורת ההמוניים, כפי שנחשפה ביציעים הגועשים.

גם הצעירה שחרבנה על הדגל היא לא הבעיה. הבעיה היא האווירה שהניעה אותה ועודדה אותה ללכת כמה שיותר רחוק (או כמה שיותר נמוך במקרה ספציפי זה) בהבעת שנאה למדינה. אם נוסיף לזה את שלטון הרבנות הגזענית על חיינו (שליש מן היורדים מהארץ ב-2012 נמסר בידיעה חשובה ב"הארץ", הם יוצאי חבר העמים שלא הוכרו כאן כיהודים, ועכשיו מציעים להם חוק "גיור" חדש ומגוחך), ואם נצרף לכך את העובדה שכמעט כל תחנות הרדיו שטופות בזמר לועזי, (או לחילופין "ים תיכוני") – צירוף של אמריקניזציה וערביזציה שמכחידות בהדרגה את הזמר העברי הנפלא; ואם נתבונן בכישלונות ציוניים ועבריים אחרים בחיינו, כמו כישלון הוראת מקצועות העברית במערכת החינוך – שלא לדבר על הכרוניקה השוטפת (רציחות נשים בבתים והתנקשויות עבריינים באמצע הרחוב) – נבין שאנחנו בעיצומו של אסון לאומי מתפתח.

חיזבאללה המאיים להגיע עם טיליו לכל פינה בישראל עלול להיות רק הביטוי וההמחשה להתפרקות הלאומית שלנו, שעלולה להתבטא חס וחלילה גם בהפסד במלחמה. וישראל כידוע איננה יכולה להרשות לעצמה אפילו הפסד אחד. אז נכון שהתגלה כאן דור לוחמים חדש ומופלא במלחמה האחרונה, אבל הכרסום הלאומי המתפתח עלול לחלחל גם אליו. הנה רשימה חלקית של מה שאוכל אותנו מבפנים ומציג בסך הכל תמונה מבהילה ומעודכנת של התפרקות.

כשאנחנו שומעים את ח"כ אחמד טיבי הפיקח ובעל העברית המשובחת אומר: "אנחנו, הערבים, מחוברים לארץ. זאת הארץ שלנו. אנחנו לא עוזבים אותה בגלל מילקי" – אי אפשר שלא להשפיל עיניים במבוכה. וואלה, הוא קצת צודק. אין מה לעשות. נכון, הארץ היא ממש לא שלהם, אם טיבי התכוון במקרה לאיזושהי בלעדיות ערבית עליה (אפילו הקוראן הקדוש מכיר בהבטחה האלוהית על הארץ לעם ישראל), אבל כאן אצלנו מבינים פחות ופחות שהיא שלנו.

ובעוד שאצלם מקדשים את הארץ הקדושה ואת האדמה הקדושה, אצלנו, בחברה החילונית, בזים לכל העניין. מה זה אדמה? הכל נדל"ן עובר לסוחר. ואם ככה, אני שואל עצמי, לא יכול להיות שהם ינצחו בסוף? איך אמר יהורם גאון הנפלא השבוע בראיון מעניין עם בן שלו ב"הארץ": "אני מקבל היום אינספור שירים על ירושלים, אבל אינני שר אותם. חל מהפך עצום". היום אסור בחברה העברית לשיר על ירושלים. פשוט, אף אחד לא ישדר את זה. ברדיו מתנגנת כל היום מוזיקה לועזית.

ואם אתם לא יודעים, מדי שנה, על פי השנתון הסטטיסטי, גדל בעקביות שיעור האוכלוסייה הערבית בישראל לעומת האוכלוסייה העברית (תרשו לי לא לומר "יהודית", כי המילה "יהודי" הפכה להיות מילה רבנית דוחה בישראל 2014). וזאת למרות שהתרבה מספר העולים לישראל, וקטן הריבוי הטבעי במגזר הערבי, וגדל שיעור הלידות הישראליות, בכל זאת, מדי שנה, אחוז הערבים לעומת העבריים גדל. ככה זה כשהרבנות ומשרד הפנים יושבים על השיבר של העלייה ושל הלאום, ואינם נותנים לעם העברי והישראלי לגדול.

צעירה ישראלית, אמנית, מחרבנת על דגל ישראל ,מצטלמת, ומעלה את הסרטון ליוטיוב, ומאמר המערכת (!) ב"הארץ" השבוע מוצא לנכון להגן עליה, בשם חופש הביטוי, למרות שסעיף מפורש בחוק העונשין הישראלי אוסר על ביזוי הדגל. למה לחסידי ברסלב מותר לשרוף את דגל ישראל ביום העצמאות, ואילו לאמנית שלנו אסור לחרבן עליו? תוהה "הארץ". אז נכון, גם את חסידי ברסלב צריך לעצור. החרדיות האנטי ישראלית מבחילה לא פחות מהשמאלנות האנטי ישראלית.

אבל תארו לכם, רק תארו לכם, מה היה "הארץ" אומר אילו נער גבעות חמום מוח כלשהו היה מחרבן על דגל פלסטין ומעלה את הסרטון לרשת. האם גם במקרה זה היה "הארץ" יוצא להגנתו בשם חופש הביטוי וקורא לשחררו מהמעצר, או להיפך: דורש לעוצרו עד תום ההליכים, כדי להגן על כולנו מפני הרעה וההסתה.

כי כן, "הארץ" הוא נגד צנזורה מכל סוג. כמעט. בהחלט לא תמיד. כי יש לפחות שלושה נושאים ב"הארץ" שהם טאבו מוחלט, ועליהם הוא בהחלט מטיל צנזורה חמורה: אסור להגיד מילה בשבח ההתנחלויות. אסור להגיד מילה אחת בגנות האבולוציה. ואסור כמובן להגיד מילה אחת בגנות התופעה ההומוסקסואלית. לא חלילה הסתייגות מההומואים עצמם, שזה אסור כמובן על פי כל קנה מידה (וגם אני אוהב הומואים מקסימים), אלא מהתופעה. אולי בכל זאת מותר להסתייג ממנה קלות? לא, ב"הארץ" זה טאבו מוחלט. איך כתב המשורר האמריקאי היהודי הגאוני (וההומו) אלן גיזנברג: "קדוש חור התחת".

ומנגד, המטורפים שלנו, נאמני בית המקדש למיניהם, עם כל כאב הלב על יהודה גליק התם והתועה, שנורה בידי מתנקש פלסטיני (שהיה ראוי בהחלט למותו). החבר'ה האלה ממש רוצים לבנות בית מקדש יהודי, מן הזן הרבני, על כל גועל המציאות הישראלית, ולעשות את זה תוך מלחמה מטורפת עם כל העולם המוסלמי, ואחר כך עוד להקריב בו קורבנות. כמה מגעיל.

והרי ישעיהו גדול הנביאים פסל מזמן בשם אלוהים את הקורבנות. אז על איזה בית מקדש מדובר? בית מקדש נגד הנביאים האלוהיים? המשימה היא להיות עם קדוש ולא לבנות בית מקדש פיזי שעבר זמנו ובטל קורבנו. ובכלל, במציאות הרוחנית והמוסרית הנוכחית שלנו, אסור לנו לבנות אפילו בית שימוש בבית המקדש. מעבר לכך, בית המקדש השלישי הוא עניין רוחני לחלוטין ומוסרי לחלוטין, והוא מזמן ניתק מהר הבית הפיזי המצומצם, והפך ליישות רוחנית, שאם נאמץ אותה, במונחים הבינלאומיים של ההבטחה האלוהית המקורית ("כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים") כל ארץ ישראל תיהפך לבית המקדש, ודווקא בנוסח השיר "אצלנו בחצר" של נעמי שמר, שבו "ילדי כל העולם באים להתארח". זה הדגל האמיתי. זאת המשימה האנטי רבנית. זה בית המקדש האמיתי. כן, כן. הסוכה של נעמי שמר. ואם לא, הלך עלינו.

ובחזרה לזמר העברי המושפל ברדיו: כולם מכירים את זה, אבל אף אחד לא עושה נגד זה שום דבר. הנה, שוב אני נוסע במכונית, ושוב אני צמא לשירים עבריים טובים, וממש קשה למצוא. אז כן , רשת ג'. תמיד אפשר. אבל הרי טעמם הוא לא תמיד כטעמי ואני רוצה עוד אפשרויות. ואין. לא שלא משבצים פה ושם שירים בעברית. אבל הרוב הוא באנגלית. אתה עובר גלגל"צ, רדיו 88, אקו 99, רדיו ת"א. ואין. השירים העבריים נדחקו מאוד. פרט לערוצי המוזיקה המזרחית למיניהם, מערוץ 24 עד אליקו ורדיוס וכאלה. רק אצלם העברית (הילדותית) היא דומיננטית.

וזה בדיוק מצבה של המוזיקה הישראלית היום: נעה בין אמריקניזציה לערביזציה. כמה נפלא היה לשמוע בשבת האחרונה את "שבת עברית" המעולה ב"רדיו ללא הפסקה". רק שירים עבריים, בטעם מעולה. וזה כל כך נדיר היום. וזה חלק מהאסון התרבותי המתפתח שלנו. לכן, אגב, אני מאחל ל"דה ווייס" ול"כוכב הבא" ול"אקס פקטור" רייטינג נמוך במיוחד, עם כל טיפוח השירים באנגלית, שהשתלטו לנו על הנפש העברית שלנו.

ולא נכון שאביב גפן כותב שירים ירודים לא פחות מדודו אהרון כפי שהציעה ההשוואה המבריקה בוואלה תרבות. גם אם גפן כתב פה ושם שירים גרועים, הרי ברור שהוא כתב גם לא מעט שירים נפלאים ורבי השראה (כמו השיר "עונות" "לבכות לך" או "גאון מי שהמציא את הירח"). וזה מה שקובע. דודו אהרון לעומת זאת חתום רק על טקסטים ילדותיים מן הסוג המזרחי הירוד. לכן גפן צדק בסך הכל בהיתקלות עם דודו אהרון ושירו "אמא יקרה". ואין כאן שום דבר עדתי. אני בטוח שגם אביב גפן מבין שקובי אפללו למשל הוא נפלא.

ונחזור לכדורגל, משחק מקסים לילדים. אבל אנחנו לא ילדים. בעיני, העובדה שאנשים מבוגרים מתעניינים בכדורגל בלהט כזה היא חרפה רוחנית, בערך כמו משחק מחשב בקנדי קראש (כן, גם משחקי מחשב מאוסים בעיני, אבל שם זה לפחות לא באלימות).

אני עצמי, אם מותר להעיד על עצמי בגילי, משחק כדורגל לא רע, כל עוד יש לי אוויר (ויש לי אוויר למעט מאוד זמן, אני חייב להודות). אפילו לימדתי את הבנים שלי בקטנותם לשחק כדורגל, ושניים מהם שיחקו כמה שנים, בהצטיינות בעירוני אשדוד ילדים (אחד מהם אצל מאמן הילדים הנפלא סילבן, שהודח באופן מכאיב ומחפיר).

תפקיד התרבות הוא לעדן אותנו, לשכלל אותנו. אם משהו עושה את ההיפך מזה, אז הוא אנטי תרבות וצריך לבטלו. כן, הכיוון צריך להיות ביטול הכדורגל, גם אם זה יקרה רק במאה הבאה, וקודם כל, למשל, הפסקת תשלומי הטוטו למיניהם. למה שזיכיון המדינה ייוחד להגרלות בתחום הכדורגל דווקא, ולא בתחום הפזמונים והספרות, נניח? למה שלא נהמר על הספרים והמופעים שיהיו רבי מכר באותו שבוע (ואת כספי ההימורים נקצה לספרות ולתרבות?) כי אנחנו מקובעים, חמומים, ילדותיים. טמטמו אותנו, לכן אנחנו מטומטמים.

לראות את יציעי הכדורגל גועשים בלהט פשיסטי ממש, זה פשוט להתבייש בלי גבול בחברה הישראלית ובמה שהפכנו להיות. ולא נשכח כמובן שהתקשורת ההמונית מלבה את כל ההבל הזה. הטלוויזיה וכל ערוציה, מערוץ 1 דרך ערוץ 2 ועד ערוץ 10, שלא לדבר על כל ערוצי הספורט הייעודיים, וכמובן, ידיעות אחרונות וישראל היום שמקצים חלק גדול מעמודיהם לטובת הכדורגל. רק "הארץ", ייאמר במקרה זה לשבחו, שומר על מידות שפויות בענייני הספורט, ועוסק הרבה יותר בעיקרים המדיניים, החברתיים, הכלכליים, החדשותיים. על כן, עם כל משוגותיו, הוא ללא ספק העיתון הטוב ביותר בארץ. אבל לך תחבק עיתון שמגן על מי שמחרבן על דגל ישראל, ומשמש שופר לתועמלנות הפלסטינית השקרית והנוראה.

ובינתיים מתברר עוד שהאוהד שתקף את ערן זהבי היה תחת השפעת אלכוהול. תמשיכי,ממשלה מטומטמת, להתיר את האלכוהול האלים והרצחני ולאסור על המריחואנה הירוקה. אבל בעניין זה לפחות יש תקווה: עוד ועוד מדינות בארה"ב, מקולורדו עד וושינגטון, מתירות שימוש מבוקר במריחואנה. אז זה אומר בהכרח שגם אנחנו, חקיינים אמריקניים, שהאמריקניזציה שוטפת אותנו עד בחילה (עם כל סרטי האימה והזוועה הירודים), נחקה את אמריקה גם בעניין הזה ונעשה את המעשה השפוי היחיד: היתר כללי (ומבוקר) למריחואנה ולחשיש והגבלות חמורות על צריכת אלכוהול כבד.