נושאים חמים

עצת זהב חינמונית ל"ישראל היום"

נכון ששופרו של ביבי הוא עיתון גרוע מעיקרו, אבל הצעת החוק של איתן כבל פסולה מיסודה וקל מאוד לעקוף אותה

יש לי עצה מצוינת ל"ישראל היום", עיתון שאני בז לו אמנם, אבל מתנגד למדי (כלומר, לא ממש אכפת לי) לביטול החינמיות שלו. וזו העצה: אם וכאשר יעבור החוק בעניינו, כפי שמסתמן, צריך ישראל היום לעבור מיד להופיע חמש פעמים בשבוע במקום שש, ואז יחמוק מתחת לרדאר של החוק, המיועד רק לעיתון המופיע שש פעמים בשבוע.

ח"כ איתן כבל תפר את הצעת החוק שלו כך שתתאים בדיוק למידותיו של "ישראל היום" ולא לשום עיתון אחר, וזה האלמנט הפסול בה. אלא שדווקא משום כך אפשר לעקוף אותה כנראה די בקלות. כי אם אכן תעבור הצעת החוק, ממש לא כדאי ש"ישראל היום" ינסה למכור את העיתון גם במחיר הזול ביותר האפשרי, בתקווה שחלק מקוראיו לא יוותרו עליו. הם כן יוותרו, כי העיתון הזה לא שווה כסף. וברור שעצם פעולת החלוקה – נציגים במדים המציעים לך אותו חינם - היא שעושה את כל ההפצה, ובלעדיה, כל העניין הופך למשהו אחר לגמרי.

לכל הטורים של מנחם בן בוואלה! דעות

כלומר, גם אם בעליו שלדון אדלסון יכסה את כל הפסדיו, עדיין לא יהיו לו קוראים. לכן, פירושה של הצעת החוק היא סגירת העיתון, ככל הנראה. וזה אומר, בין השאר, סגירת מקום עבודה של 2000 מפרנסים כפי שנמסר, וזה אומר גם סגירת הפה הפטריוטי היחיד בעיתונות הישראלית הנפוצה, והפה היחיד התומך בנתניהו. כי עם כל ילדותיותו ותועמלנותו בנוסח עמוס רגב או גונן גינת (וגם כמה ערכים עיתונאיים טובים שיש בו, כמו כותבו המרכזי דן מרגלית), "ישראל היום" בכל זאת מייצג עמדה לאומית, שרוב הישראלים שותפים לה. ועובדה היא שנתניהו מנצח כל מועמד לראשות הממשלה.

לכן, בלי "ישראל היום" נישאר עם מדבר אנטי-פטריוטי מדכא למדי. מצד אחד, עיתון "הארץ", עיתון מצוין שיש לו משוגות קשות, גם במובן הפוליטי (במידה רבה, הוא משמש כתועמלן של הרשות הפלסטינית ושקריה האינסופיים), וגם במובן הרוחני ("הארץ", שלא מאמין באלוהים ולא בארץ ישראל, תמיד מוכן לשלוף לנו עצם של איזשהו קוף ארכיאולוגי נכחד ולספר לנו שזו היא החוליה החסרה בין האדם לקוף. ממש). מצד שני, "ידיעות אחרונות", עיתון עממי מטבעו (עם כמה כותבים מצוינים, וגם לא מעט קיטש והמון כדורגל וכדורסל), הרודף את נתניהו בלי הפסקה. מאוד לא נעים להישאר עם שני העיתונים האלה (האחרים לא ממש רלוונטיים), גם אם "ישראל היום" הוא שופרו המגונה של ביבי, יעשה מה שיעשה ותעשה אשתו מה שתעשה.

ישראל היום (יח"צ , דוד אברהם)
יש דרך קלה לעקוף את החוק (צילום: דוד אברהם)

ומעבר לכך, הרי יש בישראל היום חלקים טובים בהחלט, כמו מאמריו היומיים הנבונים תמיד של דן מרגלית (שאני מעדיף אותו בהרבה על מנופחון כמו ארי שביט או שונא ישראל כמו גדעון לוי), או טורה השבועי החכם תמיד של יוכי ברנדס, וטורים נוספים. ומכל מקום, גריעותו המסויימת של "ישראל היום" בוודאי אינה סיבה לסגור אותו. "הארץ" מרתיח הרבה יותר את קוראיו בתועמלנות הפלסטינית שלו ובשאר משוגותיו. ובכל זאת, החלקים האינטליגנטיים שבו הם כאלה שקורא ישראלי אינטליגנטי איננו יכול בלעדיהם. ולהבדיל, גם "ידיעות אחרונות" הוא עיתון משוחד - אמנם נגד ביבי ולא בעדו. ומעבר לכך, ברור שגם "הארץ" וגם "ידיעות אחרונות" אינן במות חופשיות. אין שום סיכוי לקרוא מאמר בשבח נתניהו ב"ידיעות אחרונות" כמו שאין שום סיכוי לקרוא ב"הארץ" מאמר בעד ההתנחלויות.

ויש גם היבט נוסף לכל העניין, שאי אפשר להתעלם ממנו: אכן "ישראל היום" מעמיד בסכנה את שאר העיתונים, לא רק בגלל החינמיות שלו, אלא גם בגלל הטורפנות הכלכלית שלו, המתבטאת במחירי רצפה בתחום המודעות, כדי לפגוע במתחרים שלו. זה בהחלט בלתי נסבל. לא אכפת כנראה ל"ישראל היום" להפסיד ובלבד שעיתונים אחרים יתמוטטו.

בקיצור, אני חצוי. אבל בכל מקרה, לא כל כך נעים לראות גן סגור ולא עיתון סגור. לכן, ממש כשייכנס החוק לתוקף (חודש אחרי אישורו הסופי בכנסת אם יאושר) יוכל "ישראל היום" לעשות את המעשה הפשוט המומלץ: להודיע כי מדי יום שני, נניח, העיתון לא יופיע. וכבר החוק לא יחול עליו. והוא יוכל לפחות להופיע במלוא החינמיות שלו חמישה ימים ולא שישה. במקרה כזה, יקרה עוד משהו מפתיע: "ישראל היום" אכן יוכל להפיץ חינם את גיליונותיו חמישה ימים בשבוע, אבל לעומת זאת דווקא "ידיעות אחרונות", המחלק גם הוא עכשיו חינם חלק מגיליונותיו, לא יוכלו לעשות זאת, לאחר שיאושר החוק הנוכחי, אלא אם כן יסתפק גם הוא בחמישה ימים בשבוע בלבד.

איתן כבל החביב ייהפך אז במידה מסוימת לבדיחה. "כבל קצר", כמו שכינה אותו אהוד ברק, על פי זיכרונותיו המבדחים של אלדד יניב. עם כל שאר מנסחי החוק, שכל כך קל לעקפו.
מכל מקום, באותו יום שני שבו העיתון לא יופיע, על פי המוצע כאן, יפלטו אולי כמה קוראים מתוסכלים העולים לרכבת קללה קלה נגד יוזמי החוק. נניח הקוראים שרוצים בסך הכול לקרוא את עמודי הכדורגל האינסופיים של החצי סמרטוטון הזה, והנה עכשיו לא מתאפשר להם.

וזה חלק מן העניין. אחרי שהתרגלנו למציאות מסוימת, לא לגמרי סביר לשנות אותה ולקחת מן הציבור את מה שהתרגל אליו. את המאבק ב"ישראל היום" צריך לנהל באמצעים אחרים, וקודם כל, באמצעות איסור על מכירת מודעות במחירי היצף. ששלדון אדלסון ישלם קצת יותר. כולנו בעד.

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד