כבכל שנה, גם הפעם השתתפו אלפי בני אדם בעצרת לציון 19 שנים לרצח ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין, שנערכה במוצאי השבת האחרונה בכיכר רבין בתל-אביב. כבכל שנה, גם הפעם ארגונים, מפלגות ועמותות השמאל, לקחו בעלות על העצרת והפכוה לערב כינוס של פעילי שמאל ולהפנינג של "תעשיית השלום", המתובלות בהשמצות דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל ובכך ביזו את כבודו של המנוח.
ערב זיכרון כזה אמור להיות א-פוליטי לחלוטין. פגיעה בראש ממשלת ישראל המהווה סמל לריבונות המדינה - היא פגיעה במשטר הדמוקרטי בכללותו ואינה פגיעה סקטוריאלית בשמאל או בימין בלבד. שיוך עצרת זיכרון של סמל מהמדינה למחנה זה או אחר, מרוקן אותה מכל תוכן ערכי והופכה לכלי ציני ופוליטי זול שמרחיק ומנכ?ר מגזרים רחבים ורבים במדינה, שאינם תומכים בהצעות מדיניות מסוכנות.
לקיחת הבעלות של ארגוני וקבוצות שמאל על עצרת הזיכרון לראש הממשלה רבין, היא מחטף ומטרתה לגרוף הון פוליטי ולהרוויח מעט יחסי ציבור וזמן מסך. האירוניה רבה עוד יותר, כאשר מבינים שבין הקבוצות והארגונים שלקחו בעלות על העצרת, ישנם גורמים לא מעטים מהשמאל הקיצוני כדוגמת מפלגת "מרצ" וארגון "שלום עכשיו", שבינם ובין דעותיו של יצחק רבין הפרידה תהום אידאולוגית בין אם מדובר בדרישתו של רבין לאוטונומיה ערבית בשטחי יהודה ושומרון, מול דרישתם למדינה ערבית מלאה, בין אם בדרישתו של רבין לירושלים מאוחדת מול דרישתם לחלוקת ירושלים, ועוד.
אך בזאת לא תמכה המבוכה. במקום שארגוני ועמותות השמאל ינצלו את הבמה לקריאה מהדהדת לפלורליזם, סבלנות, סובלנות ולהדגשת ערכים דמוקרטיים מהותיים אחרים, אותם גורמים ניצלו את העצרת בכדי להתנגח בממשלת ישראל ולהאשימה ביציאה ללחימה האחרונה ברצועת עזה, תחת הכותרת: "עוצרים את המלחמה הבאה", משל היה מדובר בהחלטה רצונית של הממשלה ולא בהחלטה שנבעה מתוך כפייה וחוסר אונים.
הכותרת המרכזית של העצרת מוכיחה מעל לכל ספק כי מחנה השמאל מטיל את האשמה של פתיחת מבצע "צוק איתן" דווקא על מדינת ישראל, במקום על ארגון הטרור חמאס, חרף העובדות החד-משמעיות באשר לאיפוק של הממשלה ולאולטימטום הרחב שהציבה לארגון הטרור להפסקת הירי, לפני שהחליטה לצאת למבצע. משמעות המהלך ברורה לכל: השמאל - במודע או לאו - מאמץ באופן מלא את הפרופגנדה האנטי-ישראלית של חמאס והכל בכדי לנסות ולגרד מנדט נוסף.
בנוסף, הציגה העצרת את מדינת ישראל כיצד הסרבן בסכסוך הישראלי-ערבי וכמי שמתחיל את סבבי הלחימה, חרף העובדות האמפיריות כי עוד לפני קום המדינה וגם במהלך העשורים האחרונים - כולל במהלך כהונתו של יצחק רבין עצמו - היו אלו הפלסטינים שסירבו לכל הצעה מרחיקת לכת שהועלתה מולם ופוצצו (תרתי משמע) הסכמי ביניים שנחתמו עמם.
עצרת הזיכרון ליצחק רבין יכולה הייתה להוות גשר של הידברות וצמצום פערים בחברה הישראלית, לקרב אליה מגזרים רבים ובכך ליצור למעשה קונצנזוס רחב באשר לחשיבות המשטר הדמוקרטי ומאפייניו. לדאבון הלב, הפכה העצרת למועדון פוליטי סגור השייך למחנה אחד, וזה מנצלה להצגת מדינת ישראל באור מעוות ושקרי, בניגוד גמור לאידאולוגיה של אותו יצחק רבין.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד