יחסינו לאן: המשברים הגדולים עם ארה"ב

הדברים הקשים שאמרו בכירי הבית הלבן על ראש הממשלה בנימין נתניהו, אשר פורסמו השבוע במגזין "אטלנטיק", מהווים נקודת שפל חדשה במערכת היחסים הטעונה בין ראש ממשלת ישראל לנשיא ארה"ב. נתניהו כונה בכתבה "פחדן עלוב" ו"בלפן", וזאת בשל איומיו התכופים בנושא איראן, שלדברי הבכירים האמריקנים אין להם כל כיסוי במציאות. "הדבר הטוב בנתניהו", אמר אחד מאותם בכירים בנימה לעגנית, "זה שהוא מפחד ממלחמות. הוא לא רבין, הוא לא שרון, הוא בוודאי לא בגין. אין לו אומץ".

האמירות הקשות הללו פורסמו ימים ספורים בלבד לאחר שהתברר כי שר הביטחון, משה יעלון, הוחרם על ידי הבית הלבן במהלך ביקורו האחרון בוושינגטון. השילוב בין ההדלפות הללו יצר בקרב רבים את התחושה שישראל וארה"ב ניצבות בפני משבר חסר תקדים. שני שגרירים ישראלים לשעבר בוושינגטון אמרו השבוע לוואלה! חדשות כי מערכת היחסים בין מנהיגי שתי המדינות מעולם לא הייתה גרועה יותר. "שני הצדדים לא רק הסירו את הכפפות, אלא זרקו אותן לפח", תיאר זאת פרופ' איתמר רבינוביץ', שכיהן כשגריר בבירה האמריקנית באמצע שנות התשעים.

המשבר הנוכחי בין המדינות הוא אכן חמור במיוחד, בעיקר בשל מה ששר בכיר בממשלה הגדיר כ"תיעוב הדדי" בין אובמה לנתניהו. עם זאת, הוא ודאי אינו הראשון מסוגו. לאורך תולדותיה של הברית הישראלית-אמריקנית ידעו היחסים בין שתי המדינות לא מעט עימותים סביב סוגיות כמו מדיניות הגרעין הישראלית, הבנייה בהתנחלויות, ריגול ישראלי על אדמת ארה"ב ופעולות של צה"ל מול צבאות האזור. במבחן התוצאה, היחסים המיוחדים והקרובים תמיד נחלצו מהמצוקות – בין אם בגלל התפייסות, או בגלל חילופי שלטון בישראל.

המשבר החמור ביותר מול ארה"ב בעשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל התרחש בנובמבר 1956, כאשר צה"ל כבש את חצי האי סיני, במהלך צבאי מתואם עם בריטניה וצרפת, שנועד לסכל את תכניתו של נשיא מצרים נאצר להלאמת תעלת סואץ. ארה"ב הייתה עסוקה באותם ימים בבחירות לנשיאות, בהן ניצח הנשיא הרפובליקני המכהן, דווייט אייזנהאוור. מתקפת הפתע הישראלית-בריטית-צרפתית תפסה את האמריקנים בהפתעה, ויצרה סכנה לעימות ישיר מול ברית המועצות, שאיימה להתערב לטובת מצרים.

ב-6 בנובמבר בן-גוריון נשא מעל בימת הכנסת נאום דרמטי בו הכריז על הקמת "מלכות ישראל השלישית", אבל יום למחרת התקבל מסר חד-משמעי מארה"ב, בגיבוי החלטה של מועצת הביטחון: על ישראל להכריז באופן מיידי על נסיגה מסיני, עד גרגר החול האחרון. ברקע, דאג הממשל האמריקני להבהיר כי אם ישראל לא תקבל את הדרישה, ארה"ב תטיל עליה סנקציות. הלובי הפרו-ישראלי בוושינגטון, שבאותם ימים היה רק בחיתוליו, ניסה לפעול מול הממשל ובעיקר מול הקונגרס כדי למנוע התפתחות כזו, אבל בן-גוריון העדיף לא לקחת את הסיכון, בין השאר מכיוון שהבין שישראל לא תוכל להתמודד עם איום מצד ברה"מ ללא תמיכה אמריקנית.

המשבר של 1956 גרם לאייזנהאוור להירשם בספרי ההיסטוריה כנשיא קשוח במיוחד כלפי ישראל, ככל הנראה המנהיג האמריקני היחיד ששקל ברצינות הטלת סנקציות על המדינה היהודית. מנהיגים ערבים הביעו במשך השנים את תקוותם שבארה"ב יקום "מנהיג נוסף כמו אייזנהאוור", שיכריח את ישראל לסגת מהשטחים. עם זאת, ספר שפירסם בשנות התשעים ההיסטוריון אייזק אלטראס על יחסו של הנשיא ה-34 לישראל, הבהיר כי למרות העימות הקשה בנושא סיני, לאורך רוב כהונתו אייזנהאוור נשאר מחויב לביטחון ישראל ואף הידק את היחסים בינה לבין ארה"ב.

בחודש אוגוסט האחרון פרסם הפרשן אמיר אורן ב"הארץ" מסמך אמריקני משנת 1969, שהותר לפרסום רק לאחרונה, המתעד כיצד החליט הממשל האמריקני להשלים עם הפיכתה של ישראל למדינה גרעינית. ההחלטה הזו התקבלה בחודשים הראשונים לשלטונו של ריצ'ארד ניקסון, תוך כדי ויכוח נוקב בין בכירי הממשל. שר החוץ דאז, ויליאם רוג'רס, שהיה הראשון בשורה של שרי חוץ אמריקנים שקיוו להשכין שלום בין ישראל לשכנותיה, האמין כי על ארה"ב להתפשר בנושא הגרעין – בתמורה לגמישות ישראלית בנושא השטחים. בכירי משרד ההגנה, לעומת זאת, דרשו קו קשוח יותר כלפי פרויקט הגרעין הישראלי.

הוויכוח הזה, בו התקבלה לבסוף החלטה להשלים עם מימוש "האופציה הגרעינית" בידי ישראל, הוכרע במידה רבה בגלל תפקיד המפתח שמילא שגריר ישראל דאז בארה"ב, יצחק רבין. עם זאת, הדרך להשלמה אמריקנית עם הגרעין לא הייתה פשוטה. שני הממשלים שהתמודדו עם הסימנים הראשונים לפיתוח גרעין בידי ישראל – ממשל קנדי וממשל ג'ונסון – דרשו שישראל תחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני ותפתח את הכור הגרעיני בדימונה לפיקוח אמריקני, תוך שימוש בשלל הבטחות ואיומים.

כמה מהוויכוחים הקשים ביותר בין שתי המדינות לאורך שנות השישים עסקו בדרישות הללו, שישראל דחתה על הסף. בארה"ב אף נכתבו תיאוריות קונספירציה הזויות במיוחד, המסבירות כיצד ישראל התנקשה בנשיא קנדי כדי למנוע ממנו ללחוץ עליה בסוגיה הגרעינית. בשנים האחרונות המחלוקת הגרעינית שבה למוקד היחסים בין המדינות, על רקע תמיכתו של הנשיא אובמה בחזון "מזרח תיכון נקי מנשק להשמדה המונית".

יצחק רבין תרם רבות להשלמה האמריקנית עם הגרעין הישראלי בימיו כשגריר בוושינגטון, אולם שש שנים לאחר מכן הוא נקלע, כראש ממשלת ישראל, לאחד המשברים הקשים ביותר בין המדינות. הרקע למשבר הייתה החלטתו של הנשיא ג'ראלד פורד לבצע "הערכה מחדש" של היחסים עם ישראל, על רקע סרבנותה המתמשכת בתהליך השלום מול מצרים (רבין דרש שמצרים תכריז על ביטול מצב הלוחמה מול ישראל, מבלי שישראל תיסוג מכל חצי האי סיני). המשמעות המיידית הייתה הקפאה של משלוחי נשק מארה"ב לישראל והסרת "המטריה הדיפלומטית" האמריקנית לישראל.

ברקע ה"הערכה מחדש" של היחסים עמד רצונה העז של ארה"ב לשפר את יחסיה עם מצרים, שנתפסה באותה העת כמדינה החשובה ביותר בעולם הערבי. שר החוץ האמריקני, הנרי קיסינג'ר, סבר כי העברת מצרים מהמחנה הפרו-סובייטי לתחום השפעתה של ארה"ב, יחליש משמעותית את מעמדה של ברה"מ במזרח התיכון ויעמיק את ההגמוניה האמריקנית באזור. שאיפה זו עמדה גם ביסוד ההתעקשות האמריקנית שישראל לא תשמיד את הארמיה המצרית השלישית במלחמת יום הכיפורים, התעקשות שאותתה לנשיא המצרי סאדאת כי ארה"ב מעוניינת בדף חדש עם ארצו.

מבחינה מעשית, משבר "ההערכה מחדש" היה חמור בהרבה מהמשבר הנוכחי בין אובמה לנתניהו. האמריקנים פגעו בישראל בצורה מעשית, בעודם מנהלים מאחורי הקלעים מגעים חשאיים עם מצרים ומדינות ערביות אחרות (ואפילו מגעים בלתי-רשמיים עם שליחים מטעמו של יאסר ערפאת). אלא שבניגוד למשבר המתמשך שאנו חווים כיום, משבר זה הסתיים בתום כחמישה חודשים, כאשר ישראל הסכימה להגמיש את עמדותיה בשיחות מול מצרים, ואילו ארה"ב חתמה על הסכם ביטחוני-כלכלי סודי עם ממשלת רבין, שהרחיב משמעותית את התמיכה האמריקנית.

פרשת הריגול שבמרכזה עמד ג'ונתן פולארד, אנליסט יהודי שהועסק במשרד ההגנה האמריקני, מהווה פצע פתוח ביחסים בין שתי המדינות מזה כשלושה עשורים. פולארד הופעל ע"י הלק"מ (לשכה לקשרי מדע), גוף סודי וממודר שפעל במשרד הביטחון והתמקד באיסוף ידע טכנולוגי מתקדם ופיתוח יכולות "רגישות". כחלק מקשריו עם מפעיליו בלשכה, פולארד העביר לישראל מידע רב ערך ששירותי הביון האמריקנים העדיפו לא לחלוק עם שותפיהם הישראלים. פולארד נעצר ב-1985, תוך שהוא מנסה לשווא לקבל מקלט בשגרירות ישראל (צוות השגרירות לא איפשר לו להיכנס למתחם), ונידון למאסר עולם.

לאורך השנים דרשו שורה של ראשי ממשלות בישראל לשחרר את פולארד. נשיאי ארה"ב הסכימו לשחררו מהכלא פעמיים, אך בשני המקרים, המהלך נכשל ברגע האחרון. הפעם הראשונה הייתה בשנת 1998, במהלך ועידת וואי, כאשר ראש הממשלה נתניהו הצליח לקבל התחייבות בעל פה מהנשיא קלינטון, שפולארד ישוחרר אם ישראל תשלים את הנסיגה מכ-13% מהגדה המערבית.

דניס רוס, ששימש אז כשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזרח התיכון, תיאר בספרו האוטוביוגרפי כיצד שם לב למהלך המתרקם בנושא פולארד. לדבריו, באחד מערבי הוועידה, הנשיא קלינטון כינס את הצוות האמריקני להתייעצות, שבמהלכה החל להתלחשש ארוכות עם יועצו מרטין אינדיק. רוס תיאר זאת כך:

"מה זה היה שם? שאלתי את מרטין בסוף התדרוך. הוא הסביר לי שקלינטון העלה פתאום את סוגיית שחרורו של ג'ונתן פולארד. מיד חשדתי שנתניהו העלה את הנושא בפגישתו האישית עם הנשיא קלינטון. מרטין סיפר שהזכיר לנשיא כי על אף שגם יצחק רבין ביקש את שחרור פולארד (במהלך המשא ומתן על הסכם אוסלו ב'), הנשיא לא נתן אותו לרבין. הנשיא אמר למרטין בתגובה כי עלינו לחשוב לא במונחים של צדק והגינות, אלא על מהלכים שיסייעו לנו להשיג הסכם. מרטין הרגיש כי כריכת הזרוע סביב צווארו הייתה דרכו של הנשיא לרכך את המשמעות של דבריו".

בסופו של דבר, ראש ה-CIA באותה תקופה, ג'ורג' טנט, הודיע לנשיא קלינטון כי אם פולארד ישוחרר, הוא מתכוון להתפטר מתפקידו – ובכך סיכל את המהלך. הפעם הבאה בה האפשרות לשחרר את פולארד נשקלה ברצינות הייתה בחורף שעבר, בשיאו של המשא ומתן הישראלי-פלסטיני. שר החוץ קרי הצליח לשכנע את הנשיא אובמה להסכים עקרונית לשחרורו של פולארד כחלק מעיסקה סיבובית להארכת המשא ומתן, אולם העיסקה התפוצצה בעקבות פירסום מכרזי בנייה ל-700 יחידות דיור בשכונת גילה, ופולארד נשאר בכלא.

שגריר ארה"ב לשעבר בישראל, דן קרצר, אמר לאחרונה בראיון לאתר "טיימס אוף ישראל" כי התהדקות היחסים בין ישראל לסין עשויה לאיים על שיתוף הפעולה האסטרטגי בין ישראל לארה"ב, לא פחות מסוגיות כמו הגרעין האיראני וההתנחלויות. ההיסטוריה תומכת בדבריו: אחד המשברים הקשים ביותר בין המדינות התרחש בתחילת שנות האלפיים, על רקע כוונתה של ישראל למכור לסינים מערכות מודיעין מתקדמות למטוסי קרב, ובהמשך גם כלי טיס בלתי מאוישים מסוג "הארפי".

האמריקנים פעלו במהירות לסכל את העיסקה הישראלית-סינית, תוך שהם מאיימים לקצץ באופן משמעותי בסיוע הביטחוני הנדיב שארה"ב מעבירה לישראל כל שנה. ישראל נאלצה לשלם לסין פיצויים בגובה מאות מיליוני דולרים, ולפטר מתפקידו את מנכ"ל משרד הביטחון, עמוס ירון, לאחר בכירי משרד ההגנה האמריקני טענו כי הוא שיקר להם בנוגע לעסקה. האירוע פגע קשות ביחסיה של ישראל עם סין.

שגריר ישראל בוושינגטון לאורך חלק משנות המשבר, דני איילון, אמר השבוע לוואלה! חדשות כי המשבר הנוכחי בין ישראל לארה"ב מתאפיין בכך שהמנהיגים – נתניהו ואובמה – מתעבים זה את זה, אבל דרגי העבודה המקצועיים בשתי המדינות שומרים על מערכת יחסים מצוינת. משבר הייצוא הביטחוני לסין הינו דוגמא הפוכה: הנשיא קלינטון וראש הממשלה ברק, ובהמשך הנשיא בוש וראש הממשלה שרון, נהנו מיחסי עבודה טובים – ואילו סימני המשבר ניכרו דווקא בדרגים המקצועיים והפקידותיים.

מכל העימותים שהתחוללו לאורך השנים, המשבר הנוכחי בין ישראל לארה"ב מזכיר יותר מכל את מלחמת ההתשה הממושכת בין ממשלו של ג'ורג' בוש האב לבין ממשלתו של יצחק שמיר בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. שר החוץ הפעלתן של בוש, ג'יימס בייקר, לחץ על ישראל להתחייב לתהליך שלום רציני מול הפלסטינים ומדינות ערב, אבל שמיר סירב בתוקף והתעקש להשפיל את בייקר, כאשר ביקוריו התכופים בישראל לוו בהכרזות על הרחבת ההתנחלויות בשטחים. בשלב מסוים בייקר התייאש ומשך את ידיו מתהליך השלום, אבל האמריקנים לא שכחו ולא סלחו, תוך שהם מחכים להזדמנות הנכונה להגיש לישראל את החשבון.

אצל האמריקנים נהוג להגיש את הנקמה קרה, וזה מה שקרה בשנת 1991, כאשר התברר שארה"ב מסרבת להעביר לישראל כספי ערבויות בגובה מיליארדי דולרים, שישראל נזקקה להם לצורך קליטת העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר. האמריקנים התנו את העברת הכספים בהתחייבות מפורשת שהם לא ישמשו לבניה בהתנחלויות, דרישה ששמיר דחה על הסף. התלות הכלכלית של ישראל בארה"ב באותה תקופה הייתה משמעותית עוד יותר מאשר כיום, והמאבק על כספי הערבויות החליש את מעמדו של שמיר ותרם לתבוסתו בבחירות 1992, בהן עלה לשלטון יצחק רבין, שהצליח לפתור את המשבר בתוך זמן קצר.

בשיאו של "משבר הערבויות", נשא בוש את אחד הנאומים הקשים ביותר של נשיא אמריקני כלשהו בנושא ישראל. בוש האשים את השדולה הפרו-ישראלית, אייפא"ק, בפעולה מכוונת נגד אינטרסים אמריקניים, בשל ניסיונה ללחוץ על הממשל להעביר את כספי הערבויות לישראל. אף נשיא אמריקני מאז לא תקף בצורה כל כך בוטה את הלובי הפרו-ישראלי בוושינגטון, אם כי בכירים בממשל אובמה האשימו בעבר את הלובי בפגיעה באינטרסים אמריקניים, בשל פעילותו להכשלת הסכם הגרעין עם איראן.

הדעה הרווחת כיום בירושלים ובוושינגטון היא שהיחסים בין נתניהו לאובמה גרועים עוד יותר מאשר אלה ששררו בין שמיר ובוש. הדעה הזו לא משאירה הרבה מקום לאופטימיות לגבי תקופת הזמן שנותרה לשני האישים בתפקידם. הנחמה היחידה היא שכדאי לזכור כי לאחר המשבר הקשה בתחילת שנות התשעים, החלה אחת התקופות הטובות ביותר ביחסי ישראל-ארה"ב, תחת שלטונם של רבין והנשיא קלינטון.