במו ידיהם: בעקבות האמנים הראשונים

האמן האלמוני שחי בצפון ספרד לפני 37,300 שנה (ואולי אף יותר), מילא פיו בפיגמנט אדמוני מהול בחומר נוזלי, השעין את כף ידו כנגד קיר המערה – ונשף. עמיתו שחי באי סולאווסי באינדונזיה לפני 39,900 שנה (ואולי אף יותר) מילא גם הוא פיו תערובת אדמדמה, השעין גם הוא את כף ידו על הקיר ונשף. ייתכן מאוד שאיפשהו באמצע הייתה שם גם קשית, שעזרה לשלוט בפיזור הצבע - משהו שאולי יזכיר לכם את היצירות שהילדים שלכם מביאים הביתה מהגן. התוצאה: שני דימויים של כף יד אנושית שמפרידים ביניהם 12 אלף קילומטרים של ים ויבשה.

ציורי מערות מהתקופה הפלאוליתית נמצאו בכ-270 אתרים באירופה, רובם בצרפת ובספרד. "זקן השבט" הוא דיסק אדמדם שנוצר בטכניקת הנשיפה ונמצא גם הוא ב"פאנל הידיים" במערת אל קסטיו בצפון ספרד. מחקר שהתפרסם לפני כשנתיים בכתב העת Science קבע כי גילו המינימלי של העיגול הוא 40,800 שנה. כף היד מאינדונזיה, הצעירה מהעיגול הספרדי רק ב-900 שנה (אם בכלל), עוררה באחרונה סערה עולמית. מחקר שהתפרסם בכתב העת Nature תיארך לראשונה את ציורי המערות בסולאווסי. הסיבה להתרגשות: המחקר גילה כי זהו דימוי כף היד הקדום ביותר שאנו מכירים – ולמרבה ההפתעה הוא נמצא מחוץ לאירופה. לא זו אף זו, מדובר בעדות הקדומה ביותר לנוכחות אנושית באי.

האם משה הניאנדרטל מארץ ישראל ידע לדבר?

"הציורים הללו מוכרים מאז שנות ה-50, אבל עד כה איש לא ניסה לתארך אותם", אומר ד"ר מקסים אובר מאוניברסיטת גריפית' בקווינסלנד שבאוסטרליה, שהוביל את צוות החוקרים באינדונזיה, בריאיון מקוון לוואלה! חדשות. "ההנחה הייתה שזאת אמנות פרה-היסטורית צעירה יחסית; למשל, שהיא שייכת לעמים החקלאיים הראשונים שהגיעו לאזור לפני כמה אלפי שנים או לכל המוקדם לציידים-לקטים שקדמו להם, שהתרבות המובחנת הראשונה שלהם עלתה לפני כ-8,000 שנה.

"תיארוך ציורי סלע ידוע כמשימה מסובכת", מתאר אובר את האתגר הטכני שניצב בפני החוקרים. "דגמנו משקעי סידן המכונים 'פופקורן מערות', משקעים שנוצרו על גבי הציורים ובחלק מהמקרים היו קיימים על פני הסלע לפני שציירו עליו. המשקעים מכילים כמויות קטנות של אורניום, שדועך בקצב ידוע עד שהוא נהפך ליסוד ושמו תוריום. היחס בין שני היסודות הוא כמו שעון גיאולוגי שמאפשר לנו לתארך את משקעי הסידן. ה'פופקורן' מעל לציורים מאפשר לנו למצוא את גילם המינימלי, וזה שמתחת – את גילם המקסימלי. כלומר, יש לנו טכנולוגיה שמאפשרת לתארך משקעי מינרלים זעירים שנמצאים בסמוך לציורי הסלע, אך כדי לעשות זאת עלינו למצוא ציורים במערות אבן גיר, מערות שיש בהן משקעי סידן, וזו לא תופעה שכיחה".

לצד ציורי השבלונות של כפות הידיים, מופיעים באתרי האמנות הפרה-היסטורית בסולאווסי דימויים של בעלי חיים מקומיים. אחד מהציורים, שמתאר כנראה באבירו?סה (יונק שדומה לחזיר) הוא בן 35,400 שנה. ייתכן שהוא נוטל את הבכורה מידי ציורי החיות היפהפיים - הקדומים ביותר שהיו מוכרים עד כה - ממערת שובה המפורסמת בדרום צרפת. במקרה של שובה, מדובר בציורי פחם שתוארכו בפחמן-14 ל-35 אלף שנה לפני זמננו.

"יש לנו כעת אמנות מערות בת 40 אלף שנה בספרד ובסולאווסי - בשני קצותיה של יבשת אירו-אסיה של תקופת הפליסטוקן", מסכם אובר. "אנו צופים שבעתיד יימצאו בין שתי הנקודות המרוחקות הללו יצירות נוספות, קדומות באותה מידה או קדומות יותר. לחילופין, אפשר שציורי המערות התפתחו במקביל בשני מקומות. רק מחקר עתידי יוכל לענות על השאלות האלה".

כדי להבין על מה המהומה, אוצרת האמנות הפרה-היסטורית במוזיאון ישראל, הארכיאולוגית והאנתרופולוגית ד"ר דבי הרשמן, מציעה לחזור לתגובות הראשונות שעורר גילוי האמנות הפרה-היסטורית. הגילוי המרעיש אירע ב-1879 במערת אלטמירה, שנמצאת לא הרחק ממערת אל קסטיו.

הרשמן מספרת שהראשונה שהבחינה בציורים הייתה מריה, בתו הקטנה של הארכיאולוג החובב מרסלינו דה סאוטאולה, שהסתכלה על תקרת המערה וקראה: "טורוס! טורוס!" ("שוורים! שוורים!"). סאוטאולה הבין שמדובר במעשה ידי האדם הקדמון והציג את הציורים בפני הקולגות בקונגרס הפרה-היסטורי שנערך בליסבון ב-1880. התגלית התקבלה בבוז; טענו שסאוטאולה שקרן וזייפן. "הוא מת שבור לב ומושפל", מספרת הרשמן. "אם הוא היה נשאר בחיים עד לשנות העשרים של המאה ה-20, הוא היה יכול להיות עד לגילוי ציורי המערות בכל האזור הפרנקו-קנטברי המשתרע בין דרום צרפת לצפון ספרד, ולהוכחה המדעית שמדובר ביצירות קדומות, שנוצרו על ידי חבורות הציידים הפרה-היסטוריים בעידן הקרח בשלהי תקופת האבן.

"אפילו האנשים שכבר היו מוכנים להאמין שבני אדם חיו לפני עשרות אלפי שנים, התקשו מאוד לקבל את העובדה שהאדם הקדמון עסק באמנות. בסוף המאה ה-19 האדם המערבי ראה עצמו כפסגת התרבות האנושית, שמתחתיה תהומות של ברבריות ופראיות. אנחת הרווחה הגיעה כשהתברר שהציורים נעשו בידי הומו ספיינס-ספיינס, בני אדם שהם כמונו. האמנות נתפסה לא רק כייחודו של הספיינס-ספיינס, אלא של האדם הקדמון האירופאי".

"ציורי המערות באירופה עמדו במוקד המחקר במשך 150 שנה", טוען אובר. "התשתית והמימון שהופנו למחקר באזור הזה במשך דורות עלו בהרבה על כל מה שעמד לרשות החוקרים באזורים אחרים של 'העולם הישן', ובמיוחד דרום מזרח אסיה. בהתאם לכך, היה רקורד עשיר של יצירות שניתן היה לחקור באירופה. אני מניח שזה בלתי נמנע שלסיפור על מקורות האמנות, כפי שהוא נכתב בידי אירופאים, חדרה הטיה מסוימת לטובת אירופה. אני לא חושב שצריך לפרש את זה כאילו האירופאים האמינו שאבות-אבותיהם היו מפותחים יותר משאר בני האדם".

המחקר של אובר ועמיתיו, שנסמך על שיטת תיארוך כימית, אמנם לא נתקל עד כה בהתנגדות גלויה, אך הרשמן מספרת על זעזוע דומה שאירע בתחום לפני קרוב ל-30 שנה, עת התגלתה "ונוס מברכת רם", שנחשבת עד כה ליצירת האמנות הקדומה ביותר ומוצגת במוזיאון ישראל לצד יצירות נוספות קדומות במיוחד – חריטה של קשת שנמצאה בקוניטרה והיא בת 55 אלף שנה וחריטה של סוס שנמצאה במערת היונים בגליל (30 אלף שנה).

ונוס מברכת רם עשויה מפיסת אבן טוף, גובהה 3.5 סנטימטרים ורוחבה 2.5 סנטימטרים. היא התגלתה ברמת הגולן בידי הארכיאולוגית פרופ' נעמה גורן-ענבר מהאוניברסיטה העברית, בתחילת שנות ה-80. על גבי האבן ניתן להבחין בחריץ שמפריד בין "ראש" ל"גוף", במעין תעלות שייתכן שמשרטטות את ידיים ובשתי בליטות אופייניות מלפנים. השכבה שבה נמצאה הצלמית מתוארכת ל-233 עד 800 אלף שנה לפני זמננו. המדענים סבורים כי היא בת רבע מיליון שנה.

"נעמה גורן-ענבר היא ללא ספק אישה אמיצה באופן יוצא מן הכלל", אומרת הרשמן. "כדי לפרסם חפץ כה עתיק כיצירת אמנות, בעת שעדיין לא היו ידועים ממצאים אחרים כאלה, ולהקדים את ראשית האמנות במאות אלפי שנה למה ששיערו עד אז, אדם צריך להיות בטוח בעצמו, מקצועי מאוד, עם יושרה בלי רגילה והמון אומץ. הדבר הזה טלטל בגדול את חוקרי תולדות האמנות, ובמיוחד אחרי שהצגנו אותו במוזיאון. חוקרים מסוימים מחו"ל שהגיעו לפה לבדוק את הממצא אפילו הודו שבאו במטרה להוכיח שמדובר בחפץ טבעי, או כדבריהם, סתם 'פיס אוף רוק'".

מי שיחזה ב"וונוס" המסתובבת על צירה בוויטרינה שלה במוזיאון אכן עשוי לתהות אם זה לא הכול בראש של המדענים, אך זה יותר מעשור, הסברה שאכן מדובר ביצירת אמנות מעשה ידי אדם היא כבר קונצנזוס. כמה מחקרים מדעיים יוקרתיים שהציגו ניתוח מיקרוסקופי של האבן הוכיחו שהיא עברה עיבוד בכלי צור חד ולא נוצרה במקרה.

גילה המופלג של הצלמית מרחיק עוד יותר את מקורות האמנות מההומו ספיינס האירופאי. "אין לנו עדויות מוצקות לזהותו של מי שחי כאן לפני רבע מיליון שנה", אומרת הרשמן. "מי יצר את הצלמית הזאת? הומיניד כלשהו? האם היה זה אחד ממיני האדם הקדומים, או שמדובר באבטיפוס של האדם המודרני? ומי יצר את סמל הקשת מקוניטרה? באותה התקופה ההומו ספיינס והאדם הניאנדרטלי חיו פה במקביל, ואנחנו יודעים שגם לניאנדרטלים הייתה יכולת לפעילות סימבולית".

לדברי הרשמן, הגושפנקה שקיבלה הצלמית מברכת רם נתנה רוח גבית לפרסום של צלמית דומה ממרוקו – ונוס מטן-טן, שגילה מוערך בלי הוכחה חד-משמעית ל-300 עד 500 אלף שנה. "היא קצת יותר מעודנת מהצלמית מברכת רם, מה שתומך בזה שהיא כנראה מאוחרת יותר", מציינת הרשמן. "מכל מקום, זה מחזיר את הזרקור לזה שהאמנים הראשונים הם לא בני מיננו, ההומו ספיינס-ספיינס, והם לא אירופאים - ועם העובדות המרתקות האלה צריך להתמודד".

על סמך מה חוקר יכול לקבוע שחפץ קדום הוא יצירת אמנות?

"זה צריך להיות חפץ שהוא בעליל מעשה ידי אדם ושהוא לא דומה לאף כלי מאותו פרק זמן. יכול להיות שאמנות מתחילה מזה שאנשים מסתכלים על הטבע ויש דברים שהם רואים בהם דימויים. זה כמו עם כלים – ייתכן שאבן מהשדה משמשת כדי לפצח אגוז, אבל כדי לקרוא לה כלי אנחנו צריכים לראות שנעשה עיבוד של החפץ כדי להפוך אותו למה שהוא. הצלמית מברכת רם לא דומה לשום חפץ שאנחנו מכירים ולא יכולה לשמש לשום צורך פונקציונלי כי היא עשויה מחומר פריך. גם אם אנחנו לא בדיוק יודעים מה הצורה שניסו לשוות לה, נראה שמישהו ניסה ליצור דימוי של אישה, ליצור סמל, להעביר מסר לאנשים אחרים".

האזור שלנו, שהניב את הממצאים הקדומים שתוארו לעיל, נחשב לאזור מפתח באחד השלבים הקדומים והדרמטיים ביותר בתולדות המין האנושי – ההתפשטות מאפריקה לשאר חלקי העולם, שראשיתה לפני כמאה אלף שנה. "המקום הזה הוא גשר בין יבשות" אומרת הרשמן. "מופלא לראות איך זה עובד מקדמת דנא – אנשים מגיעים מאפריקה ונודדים מפה למקומות אחרים, מביאים לפה כל מיני דברים ויוצרים פה דברים חדשים, שהם לוקחים אתם למקומות אחרים. לכן, רבים מהחפצים הנדירים ויצירות האמנות הפרהיסטוריים שאנו מציגים פה כחפצי התרבות הקדומים ביותר של הארץ הזו הם בעצם אוניברסליים". בימים אלו מוצגות במוזיאון ישראל בתערוכה "פנים אל פנים: המסכות העתיקות בעולם" - מסכות בנות 9,000 שנה – שגם הן נמצאו בארץ ישראל.

במאמר שכתבו, גם אובר ועמיתיו מציעים שפעילות אמנותית הייתה נחלתו של ההומו ספיינס שיצא מאפריקה עשרות אלפי שנים לפני שתושביה הקדומים של אירופה ואסיה ציירו עיגולים, כפות הידיים או בעלי החיים. "אין ספק שהזרע נבט באפריקה לפני הרבה מאוד זמן", קובע אובר ומזכיר כי במערה בדרום אפריקה נמצאו גושי אוכרה ועליהם חריטות; השכבה שבה הם התגלו תוארה ל-75 אלף שנה לפני זמננו. "יש הרבה ציורי מערות באפריקה", הוא מוסיף, "הבעיה היא בתיארוך – רוב המערות הן לא בסלע גיר".

האי סולאווסי, בדומה לארץ ישראל, הוא ארץ מעבר במסע הגדול של האנושות על פני הגלובוס. "סולאווסי מצוי על מפתנה של אוסטרליה, וקרוב לוודאי היה תחנה בנתיב ההתיישבות ליבשת", אומר אובר. "זה מרמז שהאמנות המצויה בשפע במערות בצפון אוסטרליה - שכבר הרבה זמן חושדים שהיא קדומה מאוד - עשויה לתת תוצאות דומות לאלו שלנו".