בינינו, שום דבר לא השתנה

המראות היו מחרידים, הפיצוץ היה גדול, אבל הבום עדיין לא נשמע. שנה לאחר ה-11 בספטמבר נדמה כי להוציא מטבע הלשון, הדימויים החזותיים החדשים שנוספו לבנק התמונות של האנושות והרבה מלודרמה בנוסח אמריקה, לא הרבה קרה. אין ספק, אמריקה השתנתה, והטרור הפך לאבן פינה לא רק ביחסי החוץ שלה, אלא גם בחיי היומיום של אזרחיה. אולם מה שהובטח, היה הרבה מעבר לכך. אמריקה הוכתה שוק על ירך במגרשה הביתי, ולכל אחד היה ברור כי "סדר עולמי חדש" עומד לפנינו. אמריקה טבעה מונח חדש בדיפלומטיה הבינלאומית – טרור, וכל העולם צפוי היה להתיישר לפיו. ובכן, לא כך הוא, לפחות לא לעת עתה.

ההערכות בחודש שלאחר מתקפת הטרור קבעו כולן, כי מי שלא יעמוד לצידה של אמריקה במאבק בטרור, ימצא עצמו עומד מולה. אפילו על חזרה בתשובה של איראן דיברו. כל המומחים הבהירו שהפלת שלטון הטאליבן היא רמז עבה לכל מדינה לבל תטבול ידיה בטרור. באותו ערב של יום ארור, מי מכם היה מאמין, כי שנה לאחר מכן תתקשה ארה"ב לגייס קואליציה נגד סדאם חוסיין? מי שיער בנפשו, כי המאמצים הדיפלומטיים של העיראקים יניבו תוצאות כה טובות? הסכם שיתוף פעולה כלכלי בסך 40 מיליארד דולר עם רוסיה, מחאות רפות מכיוונו של מזכ"ל האו"ם – קופי אנאן, הסתייגות מצדו של ז'אק שיראק והבטחה של גרהרד שרדר לבוחריו, ערב הבחירות בגרמניה, כי זו לא תצטרף לקואליציה עתידית כנגד עיראק, מהווים סטירת לחי למדיניותה ולהצהרותיה של ארה"ב.

למעשה, להוציא ממשלות בריטניה וישראל (לה יש, כמובן, אינטרסים מובהקים משלה) אף ממשלה לא התייצבה לצדה של ארה"ב באופן גורף ובלתי מסויג במלחמה שהכריזה כנגד הטרור העולמי. אמריקה נלחמה לבדה למעשה באפגניסטן, מלחמה שאמנם שינתה את פניה של המדינה המרכז אסיאתית, אך תוצאותיה בזירה הבינלאומית לא דומות למלחמות אחרות, דוגמת מלחמת המפרץ. מאבק אמיתי בטרור איננו מעצר פעילי אל קאעדה בגרמניה, ספרד, או איטליה, גם לא מיגורו של ארגון הטרור אבו סיאף בפיליפינים.

למעשה, אמריקה השליכה אל הזירה הבינלאומית מונח חדש – טרור. העולם אמנם הבין שהבוס הגדול לא מרוצה. ואכן, אף מדינה לא קראה תיגר. נדמה כי כל מדינה נדה בראשה להסכמה ובחרה לתת פרשנות משלה למונח החדש, כזו שתתאים לאינטרסים הפרטיים שלה.

קחו לדוגמא את אירופה, שותפתה התרבותית של אמריקה. הלך הרוח בשנה שעברה גרם להנחה כי אירופה תבין כי אם היום ניו יורק על הכוונת – מחר תהיה זו פריס. אולם לאירופה סדר יום משלה. "העולם החופשי" טרם חבר לאמריקה, ככל הנראה כיוון שעדיין אינו מאמין כי הוא מאויים. שלומם של תושבי ניו יורק חשוב, אך שלומם של תושבי כדור הארץ מאויים כרגע יותר, לפי דעתם, בשל אי החתימה האמריקאית על אמנת קיוטו.

לפני שנה, נדמה היה שהדי התרסקות התאומים יגיעו גם למזרח התיכון. על ליבם של ההמונים במדינות ערב ויתרה ארה"ב כבר מזמן, אולם השלטונות הערביים, כך אמרו, יצטרכו לבחור בין משפחת העמים לטרור. את בחירתו של ערפאת אתם מכירים מקרוב. אולם גם סוריה, עיראק ולבנון התחמקו באלגנטיות. הם נגד טרור, אבל חיזבאללה הוא התנגדות לגיטימית לכיבוש. לא במקרה מתקשה אמריקה לגייס קואליציה דומה לזו שבמלחמת המפרץ, אפילו לא את "בת בריתה" סעודיה, שעוד אמורה לכפר על מעורבות אזרחיה בפיגועים. גם עמדתה של אירופה לא השתנתה מהותית, ואפילו רצף לא ייאמן של פיגועים, שהפך את המתאבדים כבר לתופעה עולמית, לא גרם לאימוץ העמדה האמריקאית באופן מלא. ערפאת, סבור חלק גדול ממדינות אירופה, הוא מנהיגם הלגיטימי היחיד של הפלסטינים.

איראן ורוסיה – שוב רוסיה – משתפות פעולה בהקמת כורים גרעיניים. טהרן מבצעת בהצלחה ניסוי בשיגור טילים בליסטיים. לוב, נמסיס ותיקה של ארה"ב, שוקדת על השגת נשק גרעיני. ארה"ב שולחת תותחים כבדים כמו תת שר ההגנה להפריח איומים. גם אם ניתן להאמין בלב מלא לרצינות כוונותיה של ארה"ב, וושינגטון כרגע עומדת לבדה.

יתכן מאוד כי בעוד מספר שנים נביט לאחור, ונסמן את ה-11 בספטמבר כיריית הפתיחה למאבק עולמי חדש, כנקודה ארכימדית שממנה השתנו פני הדברים. אולם, כרגע, מסתכמת המלחמה בטרור בשינוי משטר לא חשוב במדינה לא חשובה. ארה"ב נגד הטרור והעולם צופה. אפשר שזהו חשבון הנפש האמיתי שצריכה ארה"ב לערוך ביום השנה, שכן כרגע, למעט הפיכתו של בן לאדן (חי או מת?) לסלבריטי שלקח בקלות לסדאם חוסיין את התואר "האיש השנוא בעולם", העולם – עדיין - כמנהגו נוהג.