אופנוענים בלייקרה

מחירי אופניים

"בחודש הראשון אתה מרגיש מלך העולם עם האופניים החדשים שלך. אחרי חצי שנה עם אותם אופניים, פתאום חותך אותך בסיבוב רוכב אחר עם אופניים חדשים, קצת יותר מעניינים ממה שקנית. אתה מיד רץ ובודק מה הדגם, והולך לחנות ומגלה עוד זוג שלא ראית קודם. ואז אתה אומר לעצמך, 'אני אשקיע עוד 3,000 שקל ואהיה מלך'", כך מתאר אסף ורניק, יבואן אופניים ומבעלי חנות סלאלום בתל אביב, את ההתמכרות המאפיינת את האוכלוסייה הגדלה והולכת של רוכבי האופניים בישראל.

בשנתיים האחרונות הפכו הרוכבים חלק צבעוני מהנוף העירוני והבין-עירוני. הם מדוושים בבקרים בשבילים הבודדים שנסללו לאורכה ולרוחבה של תל אביב, מחרפים את נפשם בכבישי הארץ המהירים, ומטיילים בסופי השבוע בכל פינה בארץ. אפשר לראות אותם בכל מקום, בכל שעה - בדרכם לעבודה, באימון קצר לפני העבודה או אחריה, בטיול של בין ערביים - כשהם לבושים בבגדי יום-יום או בבגדי לייקרה נוצצים וצבעוניים, המעידים על התמקצעות או סתם על התמכרות מוחלטת. רבים מהם מדוושים על אופני הרים שעלו לא פחות מ-2,000 שקל, כאלה המתהדרים בשלדת אלומיניום מהודרת ובבולם זעזועים. קצתם נוסעים על אופניים בשווי עשרות אלפי שקלים. אין ספק שזהו ספורט פטישיסטי, עדיין גברי ברובו, שחלק מרכזי בו הוא הערצת האובייקט והעיסוק במכניזם ובאביזרים הנלווים - ביגוד, מגזינים, ויטמינים וכו'.

בניגוד לאמסטרדם ובדומה לניו יורק, האופניים בישראל אינם כלי תחבורה בלבד, אלא מותג יקר וצבעוני שנועד להרשים. הצרכן הישראלי מחפש לא רק אופניים, אלא גם אופנה. הוא מחפש את התחכום, את ההילה שבאה לידי ביטוי, למשל, בפרסומת לשלדה של חברת Ellsworth, שבה נכתב: "כשבנאס"א לא בונים מטוסי F-15, הם בונים את השלדות בשבילנו". זה גם מסביר את מחירה - כ-20 אלף שקל.

בשנתיים האחרונות גדל מאוד מספר הרוכבים בארץ, והוא מגיע היום לכ-40 אלף איש. יעקב יהב, מנכ"ל איגוד רוכבי האופניים בישראל, משער שלפני כחמש שנים מספר הרוכבים היה פחות ממחצית מספרם כיום. יהב מציין כי בשנתיים האחרונות עלה מספר החברים באיגוד, שהם רוכבים מקצועיים המשתתפים בתחרויות, מ-200 ל-500 איש. מספר המנויים של המגזין "אופניים", אומר העורך מיקי בר-אור, עלה בשנתיים האחרונות מ-1,500 ל-5,000. גם בעלי החנויות מדווחים על עלייה גדולה במכירות, אך מסרבים לחשוף נתונים.

בסקר שנעשה בפורום האופניים באתר המשותף של IOL-וואלה! מצא איציק הופמן, מנהל הפורום, כי 71% מהעונים החלו לרכוב רק בחמש השנים האחרונות. רק 8% העידו על עצמם כי הם רוכבים יותר מ-20 שנה. "זו עדות ברורה לגאות בספורט שלנו", טוען הופמן.

השינוי שמאפיין את השוק בא לידי ביטוי גם במראה חנויות האופניים. את מוכר האופניים השכונתי, הפנצ'ר-מאכער, החליפו חללי תצוגה מרשימים. החנויות המרווחות והמקצועיות, הן מבחינת ההיצע והן מבחינת העובדים, מציגות אין-ספור דגמים ומוצרים נלווים: החל בעשרות סוגים של אופניים, דרך נעלי רכיבה ובגדים שמחירם יכול להגיע למאות ואפילו לאלפי שקלים, וכלה בחטיפי אנרגיה. חלונות הראווה של חנויות האופניים נראים לעתים כחלונות תצוגה של סוכנויות למכוניות יוקרה. מי שאוהב אופניים, שלא לומר מעריץ, מתרגש בחנויות הללו בכל פעם מחדש.

מרבית המדוושים רוכבים על אופני הרים, ומעטים על אופני כביש. המתחילים, לדברי ורניק, באים כדי לרכוש אופניים ב-800 שקל, "כי זה מה שהם מכירים מילדותם", ויוצאים עם אופניים שמחירם כפול. הרוכבים המקצועיים באים לשדרג את האופניים שקנו רק לפני חצי שנה, או לקנות זוג אופניים נוסף, שמתאים לסגנון רכיבה אחר.

מעבר לרכיבה הפרקטית, היום-יומית, התפתחו בשנים האחרונות סגנונות רכיבה אחרים, שכל אחד מהם מצריך אופניים שונים. רכיבת ה"אורבן טרור" (טרור עירוני), למשל, היא רכיבה אגרסיווית, בוטה - יש המכנים אותה מחאתית - שמתקיימת בכל מקום בעיר; רכיבת ה"פרי רייד" (רכיבה חופשית) מקבילה לרכיבת הטרור העירוני, אבל מתקיימת בשטח; רכיבת "דאון היל" (במורד הגבעה) היא רכיבה מהירה במיוחד שנעשית במורד, ובישראל היא מתקיימת בעיקר באזור הכרמל; רכיבת "קרוס קאונטרי", שהיא הפופולרית ביותר ושמה דגש על מהירות, מתקיימת בכל רחבי הארץ; ורכיבת כביש נעשית בכבישים המהירים, ולכן היא המסוכנת ביותר.

העלייה בפופולריות של התחום באה לידי ביטוי גם בתקשורת ובעולם הפרסום. בשנתיים האחרונות שודרו כמה תוכניות מקור (ישראליות) על אופניים, בערוץ 5 ובנשיונל ג'יאוגרפיק. בפורום האופניים, שהוקם לפני כשנתיים והוא כיום אחד הפורומים הפעילים ברשת, מופיעות בממוצע כ-210 הודעות ביום. באתר האינטרנט של המגזין "אופניים", באתר וואלה, נספרות כ-10,000 כניסות ביום. אין ספק שגם תחרויות כגון הטור דה פראנס וסיפורים אנושיים כמו זה של לארס ארמסטרונג, שניצח את מחלת הסרטן ונהפך לרוכב הטוב בעולם, תורמים להילה הנוצרת סביב התחום. לדברי ורניק, אחרי הטור דה פראנס יש תמיד עלייה במכירות של אופני כביש בישראל.

גם הפרסומאים החלו להשתמש באופניים כדי לפתות את הלקוחות או כדי להצהיר על סגנון חיים. לדברי בר-אור,

חברות גדולות עושות לעצמן יחסי ציבור בזכות החיבור האסוציאטיווי בין אופניים לטבע ולאיכות הסביבה: סלקום מימנה מסע אופניים ממטולה לאילת, והחברות נטפים ותנובה ערכו מסע מחוף לחוף; חברות שונות מבטיחות אופניים במתנה לכל הרוכש את מוצריהן.

יש כמה סיבות לגידול המהיר באוכלוסיית רוכבי האופניים. הראשונה שבהן, באופן אירוני, קשורה במיתון. לדברי ורניק, המצב הכלכלי גרם לאנשים למכור את המכוניות ואת האופנועים ולרכוש אופניים. "זה קהל שרכש אופניים מחוסר ברירה, ונשבה", הוא אומר. גם אוכלוסיית מובטלי ההיי-טק, לדבריו, תרמה לגידול במספר הרוכבים. "חלק גדול מהרוכבים החדשים הם עובדי היי-טק לשעבר, שפתאום הבוקר שלהם התפנה. אין להם כסף לממן את הרכב שהם חלמו לקנות, אבל עדיין יש להם זמן חופשי וכסף לאופניים טובים".

בר-אור מצביע על שתי סיבות נוספות: הרצון לצאת מהעיר לטבע, בהשפעת האידיאולוגיה של הארגונים הירוקים, והגידול בשעות הפנאי. "בשנים האחרונות הצטרפו לקהילת רוכבי האופניים אלפי אנשים, שרובם אינם רוכבים יום-יום, אלא רוכבי טיולים וסופי שבוע", הוא אומר, "אלו בעיקר אנשים בני 30 ומעלה, בעלי מקצועות חופשיים, שמצבם הכלכלי טוב".

בר-אור מוסיף, שהבחירה באופניים כתחביב לשעות הפנאי קשורה לתרבות הטיול של הישראלים. "התחנכנו בילדותנו על טיולים של החברה להגנת הטבע, יש בארץ תרבות טיול די מפותחת, ואופניים זו דרך מעולה לטייל. קק"ל הבינה את הפוטנציאל שיש באוכלוסיית הרוכבים, היא זיהתה אותם כקהל יעד, ובשנתיים האחרונות חנכה כמה שבילים מיוחדים לרכיבה משפחתית ולרכיבה אתגרית".

איציק הופמן, מנהל פורום האופניים, מאמין שהחזרה לרכיבה בגיל מבוגר יחסית עונה על הצורך לחוות מחדש את תחושת החופש של הילדות. גם הוא חושב שאחת הסיבות לכך היא הרצון לצאת מהעיר לטבע, אבל מזכיר שהתוצאות הן לפעמים עגומות: "לעתים מדובר באנשים שחיים בסביבה עירונית ויוצאים לכבוש את הטבע, לנכס אותו, ובדרך גם להרוס אותו".

סוגיית רוכבי האופניים והטבע מעסיקה עכשיו גופים רבים במדינות רבות בעולם, וגם בישראל. במאמר הפתיחה בגיליון "אופניים" של חודש יוני כותב בר-אור: "אנשים חדשים נכנסים לספורט, ואנו כבר מתחילים לראות את התוצאות, גם לטובה וגם לרעה. מצד אחד, יותר רוכבים זה טוב למודעות, ומצד שני, יש גם דברים שליליים: יש יותר סימני צמיגים על השבילים, יותר לכלוכי אופניים (פנימיות, עטיפות 'פאואר בר' וכו')".

הרכיבה המשותפת, בעיקר זו הנעשית בשטח, היא מעין אירוע חברתי, מפגש. אפשר לראות בה דרך נוספת ליצירת קשרים חברתיים חדשים, בגיל שבו כבר יש משפחה ומאגר חברים ותיק וקבוע. "עוזבים את הבית בשש בבוקר, שמים את האופניים על הרכב, נוסעים למקום שלא מכירים, עושים טיול של 20 ק"מ ומקנחים בכוס בירה או חומוס באחת המסעדות הדרוזיות ברמת הגולן", מתאר ורניק.

אין ספק שברכיבה יש מוטיב של התמכרות. שיטוט בפורום מגלה עד כמה העיסוק בתחביב הזה אובססיווי, אולי אפילו מעט קטנוני בעיני המתבונן מהצד. חלק גדול מההודעות הן בעניינים טכניים: שדרוגים, מספרי שלדות, מערכות בלמים וכו'. אחד הדברים שמאפיינים את משתתפי הפורום, ואת קהילת הרוכבים בכלל, הוא יכולתם המופלאה לנהל שיחות הנמשכות שעות ארוכות, על אופניים.

הופמן יצר לפני כמה חודשים פרופיל קולקטיווי של קהילת רוכבי האופניים, המבוסס על הסקר שנעשה בפורום ועל היכרות עם המשתתפים. "אלו אנשים בסביבות גיל 30, בעלי מקצועות חופשיים עם מודעות גבוהה לספורט, הרבה אנשי היי-טק שמביאים את החברים", הוא אומר. "מבחינה סוציו-אקונומית, אלה אנשים מבוססים - מי שעוסק בספורט הזה ברצינות לא יכול להיות עני. מרביתם לא חיים במרכז העיר, אלא ביישובים קהילתיים, בפריפריה, בפרוורים החדשים דוגמת שהם. מובן שיש בעיה בהגדרות. כשאני מדבר על רוכבים אני לא מכליל את קהילת העובדים הזרים שרוכבים על אופניים בהמוניהם, וגם נהרגים בהמוניהם".

הופמן מוסיף שבאחד הסקרים שעשה בפורום התברר שרוב הרוכבים הם גברים. "בהערכה גסה הייתי אומר שרק כ-3% הם נשים", הוא אומר, "גם בחו"ל הגברים דומיננטיים, אבל לא בשיעור כזה. זה מעיד על היחס של נשים בישראל לספורט. האמהות והאבות לא רוצים שהבנות שלהם ילכו לספורט, כדי שלא ייראו גבריות. מלבד זאת, לחלק גדול מהרוכבים יש בבית ילד אחד או שניים, ואם גם האשה תרצה לצאת לרכיבה - מי יטפל בילדים?"

עם זאת, בר-אור וורניק מציינים שבשנה האחרונה ניכרת עלייה גדולה במספר הרוכבות, הקשורה בפיתוח מוצרים שמיועדים רק להן. "זה מתחיל באופניים שהכיסא והכידון שלהם קרובים יותר זה לזה, מכיוון שלאשה יש רגליים ארוכות וחלק גוף עליון קצר, ואוכפים שמתאימים לאנטומיה הנשית, וגם ידיות ונעליים מיוחדות", אומר ורניק. בר-אור מוסיף שדווקא ברכיבה ספורטיווית, הישגית, הרוכבות הישראליות הגיעו להישגים מרשימים. למשל, ההישג חסר התקדים של שני בלוך, רוכבת כביש בת 24, שזכתה לפני כשבועיים במקום ה-18 במרוץ הנשים בטור דה פראנס.

לא ברור אם זו אופנה חולפת או ספורט שיתפוס מקום מרכזי בישראל. הופמן רואה בגל ההתלהבות הנוכחי חיקוי של הגל שהיה בארצות הברית עם המצאת אופני ההרים בסוף שנות ה-80. "אמנם הגל הזה לא שכך שם, אבל הוא אף פעם לא היה ולא יהיה מרכזי כמו הבייסבול או ההוקי. יכול להיות שזה גם העתיד של הענף בישראל. הוא יתפתח, אבל אף פעם לא יזכה בכותרות גדולות. השאיפה שלי היא שנאמץ את הדגם האירופי. שם אופניים הם ענין תרבותי: בטור דה פראנס האחרון ראיתי שתי נשים זקנות שהולכות מכות על מקום, ואנשים שמחכים שעות כדי לראות את הרוכבים לשבריר שנייה. אצלנו זה עדיין לא חלק מהתרבות, ומובן שיש גם מחסום כלכלי. כרגע אני לא מאמין שהספורט הזה יפרוץ אל שכבות פחות מבוססות באוכלוסייה".