ירושלמים חיים ללא פחד. אולם רק מי שיודע מהו פחד, יודע לפתח תחושת אי פחד. בחודשים האחרונים חזרו קולות הסירנות להיות קול מוכר בירושלים. התופת מימי האינתיפאדה השנייה השאירה את חותמה בעיצוב תחושת הביטחון של תושבי העיר, וכל סירנה מביאה איתה שיחת טלפון שמוודאת שהכול בסדר. בתור ילד אני זוכר שבכל נסיעת אוטובוס נישאו המבטים של הנוסעים לכל עבר בחיפוש אחר חשודים; כל שקית שחורה מחוץ לפח אשפה נעשתה בעלת פוטנציאל למטען, וכל לחישה בשפה הערבית חידדה את האוזניים. ריבוי האירועים הלא-נורמליים שעברו על הירושלמים נרמל את היום-יום ופיתח אדישות ירושלמית המאופיינת בחיים בלי פחד.
הדור שגדל בירושלים בימי האינתיפאדה השנייה נחלק לשניים: אלה שהוריהם הסיעו אותם לכל מקום מחשש שלא יחזרו ונמנעו מפגישות במקומות הומי אדם, ואלה שהרגשת האין ברירה וחוסר הרצון להיכנע לאי-השפיות התבטאו בחייהם "כרגיל". היום, כאשר הילדים כבר גדלו ונעשו צעירים בתחילת דרכם, החלוקה נראית לעין ונותנת את אותותיה גם בדמוגרפיה של העיר: צעירים שכבר עברו אל מחוץ לעיר בחיפוש אחר חיים בלי פחד, וצעירים שחיים "כרגיל" בעיר. כשהסתיימה האינתיפאדה השנייה, הצליחה ירושלים, לאט-לאט, לחזור לחיים נורמליים. התיירות פרחה, בחודשי הקיץ חגגנו במסיבות רחוב בכל שבוע, ונראה שהירושלמים חיים בלי פחד.
אולם בחודשים האחרונים חזרו הירושלמים לחיות את חייהם "כרגיל". נקודת המפנה התחילה בהפגנות הענק שבאו בעקבות חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים, דבר שגרר הסתה נגד תושבי העיר הערבים וכן הוביל לרצח של הנער מוחמד אבו-חדיר. פיגוע זה הצית מחדש את האש בעיר, ואת הבמה תפסו קיצוניים משני הצדדים. אירועי יידוי אבנים על הרכבת הקלה, הצתות ברחבי ירושלים, פיגועי דריסה, דקירה וירי נגד יהודים גברו, וכן גילויי אלימות פיזית ומילולית בין חבורות יהודים וערבים. אבל ירושלמים מתעקשים על חיים בלי פחד. האבטחה ברכבת הקלה תוגברה, הנוכחות המשטרתית ברחבי העיר מורגשת מאוד, ותושבי העיר נעשו חשדנים הרבה יותר. נראה כי השטח עדיין מבעבע, וכל גפרור עלול להצית שרפה כבשדה קוצים, כזאת שתחזיר את הירושלמים לחיות "כרגיל".
לפני מה שנראה שנים רבות ובארץ רחוקה, הייתה ירושלים דוגמה לחיים של דו-קיום בין ערבים ליהודים. לעשן נרגילה ב"ממתקי הכפר" באבו גוש, לנגב חומוס ב"לינא" בעיר העתיקה ולשחק כדורגל עם חבר'ה מבית צפאפא בגן סאקר. ממש חיים בלי פחד. אותו חינוך נהפך במרוצת השנים לחלום, ויש שיגידו לאשליה או אפילו להזיה. אפילו בשוק מחנה יהודה, המעוז האחרון של שיתופי פעולה בין ערבים ליהודים, נשמעות בחודשים האחרונים קריאות שלא לקנות סחורה מערבים.
ההסתה ברחוב גוברת משני הצדדים, ונראה כי הפיצוץ קרוב מתמיד ואולי אף יהיה קיצוני ממה שחווינו עד כה. בימים הקרובים תעמוד ירושלים במבחן שעשוי לעצב את פני החורף הבא. האם הירושלמים, בעזרת זרועות השלטון, יוכלו להכיל את הפיגוע הנורא מאמש ולהרגיע את הרוחות הסוערות בעיר, או שזהו הגפרור שיצית את השדה?
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד
הכותב הוא סטודנט לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה